ההפס ממחסור הוא לא שפע שפע זה בדיוק הצד השני של מחסור.

כלומר, אם אני בשפע זה אומר שיש מחסור.

אם אני מחפשת את ההפך ממחסור, אז זה ההפך ממחסור מספיק, ואם יש לי מספיק ואם אני מספיקה אז הכל בסדר אז הכל טוב ומפמפמים לנו את זה שאנחנו נוטנ אף כדי למכור לנו עוד מוצרים.

שאי בן אדם הוא מספיק.

כמה התפתחות הוא יכול לעשות כי הוא מפנה המון המון אנרגיה, המון אנרגיה שהולכת על המאבק האינסופי.

זה אין עיניים גדולות, אין תאוות בצע.

אני חושבת שזה חיים יותר טובים, זה לא מאיזה מרדף, אז איזה נחת יש?

אם אני אשווה את עצמי לחברים שלי או לסביבה שבה אני חיה פיזית לא וירטואלי, אני פחות או יותר אני סבבה.

בעיה מתחילה שבעצם אנחנו חשופים לעשרה אחוז.

לאוכלוסייה יותר מוצלחת, אבל העשרה אחוז האלה פתאום נמצאים אצלי בבית דרך המנטיות החברתיות כל הזמן גם הם לא נראים במציאות כמו שהם נראים על המסך.

שאנחנו משווים את עצמנו אליהם.

זו עידית פליק, מאמנת עסקית ומנטורית, ניה לנו שיחה אסוציאטיבית שהתחילה בתחושות של איש הייכות ואני לא מספיק טוב.

עברנו דרך הנטייה להשוות את עצמנו לאחרים.

דיברנו על המהות של רגש הקנאה ועל.

הצורך האנושי לקבל פתרונות מהירים ולהימשך אחרי הבטחות שווא.

אני שיער פאר וזה יוצא דופן.

הפודקאסט שמארח אנשים מיוחדים שלא הולכים בתלם שחושבים אחרת ופועלים וחיים בדרך שונה מהשאר.

אם אתם נהנים מהפודקאסט, תעשו פולו ותעקבו אחרינו באפליקציה בה אתם מאזינים או צופים.

על פניו אני גדלתי בתחושה שאני אני לא אקרא לזה יוצא דופן כיוצא דופן זה הצד החיובי בעיניי של שונות ומוזרות.

עכשיו אני הכי נראה את האדם הסטנדרטי והזה שנמצא במיינסטרים.

אבל כילדה וכ אפילו כאישה, אני הרבה פעמים מרגישה שאני ליד החיים שאני ליד.

מה שאתה קראת לו שאני יוצאת דופן, שאני שונה, שלא כולם חושבים כמוני.

והתפיסה הזאתי של השונות או של המוזרות.

היא תחושה קשה, היא תחושה אפילו קשה מאוד בעייני.

אז אני בכלל שקראתי לפודקאסט יוצא דופן באמת התכוונתי ליוצא דופן במובן של שונה.

מוזר ולא שייך 3 דברים שאני מרגיש כל החיים, אבל פחדתי שאם אני אקרא לפודקאסט שונה, מוזר ולא שייך, אז אולי לא לא כל כך אנשים יסכימו לבוא להתארח.

אז במאט שונה, מוזרה ולא שייכת בעינייך.

זה קשה לי קצת להגיד במה אבל אני יכולה להגיד עוד פעם כי אני מנתחת את זה מתוך הראייה של האני הבוגרת ילדה הרגשתי שונה ולא שייכת למשפחה.

נגיד אני הייתי אדם ואני עדיין אדם מאוד רגשי, מאוד דרמטי.

כל דבר אצלי זה, אתה יודע, זה הקצוות של הרצף.

לא פעם אני מספרת את זה שאמא שלי תמיד היה לה איזה משפט פולני חזק כזה והיא לא פולניה באמת.

של מי שצוחק בבוקר בוכה בערב זה.

המשפט שהיא אמרה לי כי אם הייתי צוחקת נורא בבוקר כאילו זה היה הצחוק הנורא גדול היה מביא איזה דרמה נורא גדולה אחר כך, אז הקצוות של הרצף הוא משהו שמאוד אפיין אותי.

בחוסר איזון לא חשבתי שכולם הם כאלה והמשפחה שלי בתור בת ליועצי מס ולאנשים אתה יודע שלפי הספר הרגשתי שאני לא לפי הספר שאני רוצה דברים אחרים שאני רוצה.

עולמות אחרים.

גם הבחירה לא ללכת להיות מורה או בנקאית, שזאת הייתה הבחירה המועדפת.

הייתה משהו שהוא שלקח את הזמן שלו עד שקיבלתי את זה שאני עצמאית ואני עושה טוב בעולם הזה, הלא שייכת הוא באמת, אני חושבת שהיא חוויה מאוד מאוד שורשית כשאני גדלתי בעצם, אז הרגשתי לא שייכת, לא שייכת למשפחה כי הרגשתי שונה, לא שייכת לחברות שלי כי לא הייתי שיא מקובלים.

הייתי ליד, אז הייתי כאילו שייכת ולא שייכת בעת ובעונה אחת, ואחר כך זה התבטאת בזה שהתחלתי.

ולא מצאתי את עצמי.

אני מודה שזה היה לי קשה גם אנשים וגם פוליטיקות כאלה וגם צריך לעשות משהו שמישהו אחר מחליט על הקיצור.

היה לי מאוד מאוד קשה ומצאתי את עצמי תקופה מאוד ארוכה, מדלגת בין ארגון לארגון כל 3 4 חודשים מחפשת את העבודה הבאה עד שהבנתי שהסטינג הזה של שייכות והזדהות.

ולהיות, אתה יודע, אנחנו כזה פחות מתאים לי.

אז תוך כדי זה שי דיברת?

אני חשבתי על על העניין הזה של תחושת האי שייכות ובא לי לראש מחשבה שזה בעצם סוג של שריר זה בעצם סוג של יכולת, יכולת להרגיש שייך.

ואני חושב שיש אנשים כמוני למשל שמשהו שם השתבש.

ביכולת הזאת יש אנשים שיותר בקלות מגישים שייכים, ויש אנשים שאיך שהוא לא עד הסוף.

ואני שואל את עצמי מה זאת העמדה הפנימית הזאת?

מה זה הדבר הזה שכאילו?

אולי אפילו מסרב להיות שייך, מה המוטיבציות שלו, למה הוא כזה?

יש לך תשובה לזה?

אני חושבת שאחת המוטיבציות להרגיש לא שייך זה הפחד מלחוות את הדחייה ואם אני לא שייך אז היו יכולים לדחות אותי ויש בזה גם קצת משהו של עליונות עליונות מהמקום הזה של זה יכול לבוא על שתי הקצוות של הרצף אבל ברוב המקרים אני לא שייך כי אני מרגיש יותר טוב יותר זה או על הקצה השני של הרצף.

אני מרגיש כל כך נחות שאני לא מרגיש שייך למיליאה הזה ואז.

נוצר הפער הזה שכל הזמן.

לשחק איתו של או אני עליון או אני תחתון וזה בעצם לא מאפשר את השייכות.

התאור הזה שלך של אנחנו נעים כאילו בין רגשי נחיתות לרגשי עליונות שבתכלס זה רגשי נחיתות שאנחנו מדי פעם מנסים לפצות עליהם על ידי איזה שהיא פסאדה של עליונות אז יש בזה אולי גם איזה שהוא רעיון שהפנמנו בגיל נורא צעיר כנראה שאנחנו משהו באנו לא מספיק טוב ואז מה שקורה זה שאנחנו עסוקים בשאלה הזאת שלנו של האם אני מספיק טוב?

האם אני לא מספיק טוב?

האם אני יותר בעל ערך פחות בעל ערך?

אנחנו עסוקה.

מאוד, ואנחנו הצורה שבה אנחנו עסוקים בזה, זה להשוות כל הזמן ואז ההשוואה הזאת אני לפעמים יוצא נחות.

לפעמים אני מוצא משהו שבו אני עליון ואז אני נע בין הקצוות האלה.

כשאתה דיברת על הנות גודי נט שאני מתעסקת עם זה בעולם המקצועי שאני הרבה מאוד כי אני עובדת עם עם הרבה אנשים שהתחושה הבסיסית שלהם.

זה שהם אינו תנף ודרך אגב זה אחת הבעיות הקשות מאוד גם בנושא של לצאת לעולם לגבות כסף, להיות אישיות.

איש מקצוע.

זה אם אני מרגיש לא מספיק אז אני און נותן ביתר או מתומחר בכסף שזה אותו דבר ואני חושבת שקצת אנחנו חיים בתרבות כזו של נוטין אוף ההפס ממחסור מהנוט גודי נאף או נוטין הוא לא שפע, זה בדיוק הצד השני של מחסור.

כלומר אם אני בשפע זה אומר שיש מחסור.

אם אני מחפשת את ההפך ממחסור, אז זה הפך ממחסור הוא מספיק, ואם יש לי מספיק?

ואם אני מספיקה?

אז הכל בסדר אז הכל טוב כאילו הכל טוב ומפמפמים לנו את זה שאנחנו נוטנ אף כדי למכור לנו עוד מוצרים כי תאר לך שאני בסדר עם גינס אחד וחולצה או אני בסדר במשקל שלי או אני בסדר עם זה שאני בת 53.

וטוב שיש לי משקפיים בסדר?

או שאני לא שמה משקפיים אז אני לא רואה את הקמטים כי אם זה בסדר אז אני לא צריכה אפוטוקס ואני לא צריכה חוץ.

ואני לא צריכה מיליון בגדים בארון, ואני לא צריכה היי מינאף ההוב נקודה.

תודה רבה ואנחנו צריכים בסוף מה עם לחם וקצת חלבונים?

בוא.

זאת אומרת, במקום שכולם מרגישים בסדר, אין צרכנים.

ואין ואין מקום ליועצים, כי כולם מרגישים סבבה, כאילו מרגישים בסדר.

אנחנו נהיה צרכנים בשביל לקנות, את יודעת, אוכל שתהיה.

שיהיה לנו איפה לגור ושנואכל ללבוש משהו, אבל בעצם לא נצטרך כלום יותר מזה.

והנה כל הכלכלה העולמית קורסת ברגע אחד, נכון?

אבל בוא נחשוב רגע ברמה הפסיכולוגית שאם בן אדם הוא מספיק והוא חי מתוך מקום של הכל בסדר כמה התפתחות?

בכמה באמת לתת כי הוא מפנה המון המון אנרגיה, המון אנרגיה שהולכת על המאבק האינסופי באיך אני כבר משתפר או איך אני עושה או מה או התחרות האינסופית ואנחנו מתחילים להגיע לשיתופי פעולה.

בעיניי חשיבה יותר יצירתית לעומקים הרבה יותר גבוהים כי אני לא צריכה.

אני לא עובדת בשביל הכסף, אני עובדת כי אתה יודע, בשביל מחייה צריך כסף, אבל זה לא מאיזו מרדף אז.

איזה נחת יש נכון זה יכול לפגוע קצת בכלכלת העולם אבל אני בעיניי זה פשוט משנה את כלכלת העולם.

ועוד פעם אני אתפס פה נורא סוציאליסטית אני לא המקום הזה אבל.

והיא תנער.

כן, אני חושבת שיש משהו בזה שאם כל אחד תורם את חלקו וכל אחד עושה את חלקו וכולם יוצאים מתוך נקודת הנחה שיש להם מספיק, אין עיניים גדולות, אין תאוות בצע.

אני חושבת שזה חיים יותר טובים.

בעיניי לפחות באוטופיה של זה זה נשמע.

זה נשמע לי טוב.

לי לראש זה שבעצם כל ההתעסקות הזאת בערך עצמי מניחה הנחה וההנחה הזאתי שיש דבר כזה ערך עצמי לא מדבר על תחושת ערך עצמי.

אלא שבאמת לאנשים יש ערך גבוה יותר או נמוך יותר.

ואם חושבים על זה בעצם לשום בן אדם אין יותר ערך או פחות ערך, כאילו אין שום כלי למדוד ערך של אדם.

ערך עצמי זה רק תחושה, תחושה של אנחנו בעצם מפנימים.

איזשהו שדר שהסביבה שלנו משדרת.

יש שמעתי לאחרונה אמירה יפה שאומרת שאם לא היו אנשים מסביבי אז לא היה אני, כי הדרך היחידה שלי ללמוד משהו על אני זה דרך הפידבקים שאני מקבל מהסביבה.

כל החיים יש היום הסכמה בין ביולוגים ופסיכולוגים שתינוק שנולד היום מאוד דומה לתינוק שנולד לפני 70,000 שנה.

מבחינה ביולוגית ופסיכולוגית.

ולא אחר כך חיי חיים אחרים לגמרי.

תחשבי, אנשים חיו והכירו כל חייהם.

לכל היותר 50 אנשים אחרים לא היה להם כל כך הרבה למי להשוות, וגם האחרים האלה מצבם היה די דומה למצבך.

זאת אומרת, זה לא שהיו פערים נורא גדולים.

והיום אתה חי בחברה שבה השונות היא כל כך גדולה ואתה כל הזמן יכול להשוות באופן טבעי את מאחר שאתה רוצה יותר כי כבר דיברנו על זה.

אתה לא מספיק, לא מספיק לך אז אתה משווה כלפי מעלה ואז תמיד אתה יוצא לו לא מספיק מוצלח.

איזה יש לי מה להגיד כי זה העולם שהשתנה הוא השתנה בזה שאם אני אשווה את עצמי לחברים שלי או לחברות שלי או לסביבה שבה אני חיה פיזית, לא וירטואלית, אני פחות או יותר אני סבבה.

אנחנו מסתובבים באותו מילייה שהוא פחות או יותר פלוס מינוס.

דומה לנו.

בסדר, זה לא.

איפה הבעיה מתחילה?

הבעיה מתחילה שבעצם אני חשופה.

אני ושכמות אנחנו חשופים בעצם לעשרה אחוז מהאוכלוסייה יותר מוצלחת.

כאילו על פניו כולם נורא יפים היום, אבל זה לא מדוייק, כי בעצם 10% מהאוכלוסיה הם באמת יפים.

אתה יודע בהגדרה של סימטריה ושל נראות, 10% הם עשירים ביותר, כלומר 10% מכל תחום.

הם באמת בקצה רובנו על הסקאלה.

שאומר העולם מתחלק לשלושה חלקים היפים, החכמים והרוב.

על זה אני מדברת, אבל 10 פתאום נמצאים אצלי בבית דרך המנטיות החברתיות כל הזמן.

עכשיו גם הם לא באמת נקיים כי הם עוברים הרבה מאוד פילטרים והרבה מאוד אתה יודע שיפוצים ושידרוגים אז גם הם לא נראים במציאות כמו שהם נראים על המסך ואנחנו כאילו נוטים לחשוב שאנחנו משווים את עצמנו.

אליהם ואז אנחנו אני חוזרת לנושא המרכזינות גודי נף, אבל מול החברים שלנו אנחנו בסא תחשוב על זה רגע מול החברים שלך.

סבבה לגמרי מול החברים שלי.

אני סבבה לגמרי.

הם מעט מאוד אנשים, יש להם חברים שהם באמת עשירים והם גם תמיד מדברים על זה.

מה יש לי, איזה חבר אתה יודע זה כזה חבל אחד בואו זה.

לא.

שאתה ממשיך להיות חבר שלו זה שתוכל להגיד שיש לך חבר אחד כזה.

אז אנחנו כאילו נוטים.

אז זה אגב, עשית הבחנה בין העשרה אחוז שהם באמת יותר.

וכל השאר יש להם את היכולת גם בגלל שהכל דרך הרשתות והכל הכל בפריים מאוד צר.

אתה יכול להקליט משהו ולעבד אותו ולהראות פריים מאוד מאוד צר שבו אתה מוצלח ומחייך ושמח וזה מה שמראים.

ואז כשאתה מסתכל ברשתות, הרי אתה לא רואה את המאחורי הקלעים שלהם, אתה רק רואה את מאחורי הקלעים שלך.

ואין.

אין להשוות את החיים המאושרים שהם חיים בסרטון שאני ראיתי.

עכשיו וכמה הם מצליחים בסרטון שראיתי עכשיו לעומת איך שאני רואה את החיים שלי כשאני רואה את כל המאחורי הקלעים שלהם.

אתה יודע, היה מחקר נורא מעניין, וכאילו שאנשים מקנאים בפרופיל פייסבוק של עצמם.

יש ברכה כזאתי מחול כזה.

אני מאחל לך שיהיו לך חיים טובים כמו שזה מוצג בפייסבוק.

אבל זאת מציאות נורא מעוותת ואני אגיד לך יותר מזה שזה בכלל קורע אותי בשמיכה, סליחה, סליחה לכל מי שיכול, אתה יודע, אני קוראת לפעמים את כל הברכות האלה של לבעלי האהוב לזה האהוב לאמא הנפלאה בעולם, ואני קוראת את זה ואתה יודע, לעיתים אני מכירה את האנשים בסיפורים מאחורה.

אתה יודע, כי בסוף זה האנשים שאתה מכיר אותם מבפנים.

חלקם ואתה אומר מה עבר לו בראש כשהוא כתב את זה?

על איזה סמים הוא היה?

ופה עוד פעם השאלה האמיתית שאני שואלת זה למה צריך את זה?

בשביל מה צריך לפאר משהו שאתה יודע?

בסוף הכביסה מתלכלכת בסוף?

אף אחד לא קם בבוקר עם הבל פה של משחת שיניים בואו אז.

כנראה שההנאה בזה שיקנו בנו, אפילו אם זה למראית עין, אפילו אם זה לדקה, בונה משהו שמרגיש לנו כמו תחושת ערך עצמי.

אם מקנאים בי אז כנראה שאני ממש בסדר כי אני ממש מוצלח.

והצורך להשוויץ ושיכנעו בי ושיחשבו כמה אני נהדר יש מאחורי זה איזה שהיא הנחה מאוד שקרית שבני אדם בכלל מתעניינים בי.

כי אנשים חושבים עליי למשך חצי דקה במקרה הטוב, ואם הם חושבים עליי עוד חצי דקה אם כבר זה לא עליי, זה כבר עליי ביחס אליהם והם חושבים על עצמם.

רגע, אז אולי יש את זה ולי אין ועכשיו הם עסוקים בשלהם, הם לא באמת עכשיו מלאי הערצה וההערכה לאדם שלפני רגע.

אז השוויץ הזה, הוא אפילו לא לא משיג שום דבר ממה שהוא באמת נועד להשיג, כי אף אחד לא מתעניין בנו כאילו באמת אף אחד לא חושב על מישהו אחר חוץ מעל עצמו והאייקרים לו.

אולי זאת.

מחשבה מאוד מדכא, אבל היא מחשבה מאוד אנושית ומאוד.

דווקא מאוד משחררת.

אני חושב שזה מישהי אמרה.

לא זוכר מי זאת הייתה.

אנשים לא היו עסוקים כל כך במה אחרים חושבים עליהם.

אם הם היו יודעים כמה מעט הם עושים את זה.

אני אומרת שבסופו של דבר.

היינו טובים אם רק היינו מספיקים, לא היינו זקוקים לכל הטכניקות ולכל הפירוטכניקה מסביב שמייצרת מישהו נחות, מישהו שהוא פחות, ואז גם אנחנו לא מייצרים את העליונות כי זה כמו שאמרת בסוף זה על העליונות בדיוק יושבת על לחיתות היא תמיד יושבת על איזה משהו שהוא לא מספיק, שהוא באיזה חסר.

היום אני חושב שפנאה זה בכלל לא רגש שהוא כלפי מישהו אחר, אלא זה רגש כלפי עצמך.

זאת אומרת שאני מקנא בך זה לא רגש שאני מרגיש כלפייך זה בעצם רגש של באסה שאני מרגיש כלפי עצמי.

זאת אומרת כשאנשים רוצים שייכנעו בהם הם בעצם רוצים שאנשים אחרים ירגישו רע.

זה בתכלס.

אני קשה לי עם זה.

אני מודה שעוד פעם זה לא.

זה לא שלא.

נכון, זה מאוד אנושי ועדיין אתה יודע כמה כסף היה נחסך לנו אם לא היינו משווים את עצמנו או כמה שמחה ואושר וסיפוק היינו יכולים לחוות אם לא היינו כל הזמן בנות עם אף הזה.

אני לפחות יודעת להגיד מול עצמי.

שאם יש משהו שהייתי מורידה לו תבוא יום זה בדיוק זה.

זה המקום הזה שאומרת רגע אבל יש ערך וזה מספיק.

ואת עושה.

שנותן איזה תחושה שהיא הרבה יותר שלמה היא הרבה יותר מסופקת.

הזאתי של אני לא מספיק טוב היא תחושה שהרבה פעמים אנחנו מקבלים אותם מהסביבה כחלק מתהליך החיברות שלנו, אבל רוצים שאנחנו נתאים למסגרת, למשפחה, לכללים, לנהלים, לתרבות.

אז כל הזמן משייפים אותנו על ידי זה שנותנים לנו פידבק, שאנחנו לא בסדר.

חשבתי על המילה, על המשפט הזה שאמא שלך אמרה אפילו רשמתי אותו לעצמי מי שצוחק בבוקר.

בוכה בערב וואו איזה אמירה קשה הם חושבים עליה.

אנחנו נוזפים במישהו שהוא צוחק כאילו זה לא בסדר שאת צוחקת או צוחקת מידי?

זה אשכרה להרגיל אותנו ולחנך אותנו שאנחנו לא בסדר והדברים הכי טובים כאילו אני בן אדם שאני צוחק אז אני לא בסדר זה ממש מחשבה מבאסת כי זה אנשים שהם כאילו אנשים היחידים שהמורים הכי לאהוב אותנו בעולם כל חיינו.

אני?

אני אענה על המשפט הזה כי המשפט הזה של אמא שלי הוא באמת דוגמה.

גם לדור אני חושבת וגם לזה לאמא שלי היה נורא חשוב שנהיה בסטנדרט.

כלומר לא משנה ואל תהיי מצויינת ואל תהיי פחות תהיה בסטנדרט.

תהיה בסדר כאילו אתה יודע, לאמא שלי גם היה מתכונים, לא?

אמא שלי, באמת היא כוכבת על, אז אחד הדברים נגיד שאמא שלי לימדה אותי כמתכון לאושר אני אתן לך אותו המתכון אבל תרשום כי זה לא יחזור על עצמו עוד פעם.

הייתי כבר מלא זמן שמישהו יתן לי את המתכון.

לאושר?

לך זה מתחלק לשלושה חלקים.

תתחתן במקרה שלי, תתחתני, תביאי ילדים ותמצאי עבודה מסודרת ותהיי מאושרת.

אני חייבת להגיד שבשלב מסוים בחיי התממשו 3 התנאים מאושרת לא הייתי, אני לא בטוחה שהיא הייתה מאושרת.

אני לא בטוחה שאנשים שחיים בקונספט הזה, אבל זה זאתי.

היית צריכה להגיש תלונה רימו אותך.

איפה האמת בפרסום?

אנחנו כשפוגשים אנשים ב-1 על אחד, או באנחנו שומעים את הסיפורים, אין מישהו בלי סיפור אין אבל בסיפורים עצמם החרמור אז זה שהעזאת דחתה או ההוא דחה או זה שהיה איזה מצב קשה בבית או כל מיני כלכלים או כל מיני תמיד יש איזה סיפור מאחורי זה שהוא תמיד משפיע על תחושת מספיק טוב, לא מספיק טוב על הערך המאמי צריך להביא לעולם הזה.

שאלות, שאלות חשובות.

והן נבנות בילדות, כלומר הסיפור עצמו נמצא שם עמוק, שאנחנו הרבה פעמים בכלל חשופים אליו.

בעצם הבעיה העיקרית של כל בני האדם זה שאנחנו נולדים מוקדם מדי, יש הרבה בעלי חיים, אפילו יונקים, שכשהם נולדים הם כבר די מוכנים מוכנים לעולם הם יכולים לתפקד כצורים בעולם בלי השגחה הורית, או לפעמים הם יכולים לעשות את זה תוך כמה שבועות או חודשים.

אנחנו מין יצור כזה.

ביולוגים תולים את זה בזה שיש לנו מוח גדול ביחס לגוף.

סבבה שצריך לצאת איך שהוא מתוך תעלת הלידה.

אוקיי, ואז כדי שנוכל לצאת אז אנחנו יוצאים במצב שאנחנו לא אפויים, שאנחנו בעצם יש לנו עוד איזה לפחות 15 שנים של אפיה שצריך שמישהו ישגיח עלינו, יפקח עלינו, יגיד לנו מה לעשות.

ידאג למחסורינו.

לפני שנפתח את כל היכולות שדרושות לנו כדי להיות יצורים בוגרים בעולם.

והקטע הוא שבתקופה הזאתי של ההמון, שנים שבהם ממשיכים לעבוד עלינו כדי שנהיה מוכנים, אז בעצם תובעים בנו את כל התסביכים האלה.

ז.

א.

אם היינו אם היינו אם לא היינו צריכים במשך 20 שנה או 15 שנה השגחה הורית, אלא היינו נולדים מוכנים ונהיה מוכנים לעולם.

תוך כמה שבועות לא היה מקום לפסיכולוגים כאילו אנשים לא לא היו מסתובבים.

נוירוזות ודיכאונות וחרדות ומבינה מעניינת.

כאילו כשזה מעניין, קודם כל תפיסה מעניינת אבל שמתי לב שפיטרת עכשיו את היועצים, את המאמנים, את המרצים, את הפסיכולוגית.

יש עוד מישהו שאתה רוצה?

לא מספיק איקס?

לוקח?

לנו.

זה שיש רופאים בעולם זה אינדיקציה לזה שיש מחלות.

זה שיש פסיכולוגים בעולם זה אינדיקציה לזה שיש קשיים נפשיים אז יש לנו סמארטפונים.

אבל אנחנו לא אנשים נורא מרוצים.

איך אני יודע שאנחנו לא מרוצים?

כי אני פותח את הפייסבוק ריז או את היוטיוב?

שורט שתי גירסאות זקנות לטיקטוק ואני פשוט רואה שם מלא מלא סרטונים אם תסוקי את הסרטונים, 90% מהם מספרים לנו איך אנחנו יכולים להיות יותר מצליחים, יותר מאושרים, יותר לא הייתה לזה כזאת הצלחה.

אם אם היינו מרגישים מצליחים.

אפילו הרבה סרטונים בשביל לתפוס אותך מתחילים בשלוש טעויות שכולכם עושים.

הטעות השלישית בכלל העיפה לי את המוח אז תישארו עד הסוף.

לך מתנה בהנחה במבצע.

והכנתי וובינר וובינר חינמי אבל אין מקום לכולם אז מי שרוצה שיכתוב עכשיו תגובות אני.

גם אנחנו נורא ממהרים, זה אם לא ירדנו 10 ק"ג ב-10 דקות או אם לא הבאנו 50,000 ש"ח בשבועיים.

אתן לך דוגמה חיה מישהו פנה אליי לגבי ייעוץ ואז הוא אומר לי אבל תקשיבי, אני צריך תוך חודש להביא איקס כסף.

עכשיו אני פתחתי זוג עיניים, אני מבינה את המטריה אתה יודע, אני אדם מקצועי.

אמרתי לו אני לא בטוחה שזה ריאלי כי אנחנו חיים בעולם שהתוצאות בעצם שהכניסה של הכסף לא תלויה בנו נכון.

ועוד באיזה תחום כזה, ואז יש את זה תפיסה שאם לא עמדתי בחצי שנה הזו, כלומר אם לא עשיתי כסף כי ההוא בטיקטוק והוא בריאלז והוא הבטיח לי תוך אתגר ב-10 ימים 10,000 ש"ח אני מכירה את.

האתגר.

אחד ילדה בת 22 שאומרת להרוויח 100,000 ש"ח בחודש זה לא חלום רחוק אני עשיתי את זה בגיל 18 ויש שם איזה מישהי גם כן אני רואה כל הזמן סרטונים שלה שהיא אומרת איך תוכלו להיות ויראליים ברשת בלי להשקיע בפרסום ממומן.

עכשיו אני מסתכל על הסרטונים של הנתקתי בהם הרבה כולם ממומנים וכולם מספר הלייקים הוא חד ספרתי פחות או יותר.

נוצר תסכול נורא גדול מול זה.

למה?

כי בסופו של דבר אנשים כן רוצים לקנות את ההבטחה שהדברים יהיו מהירים, קלים ונוחים, ובמציאות הדברים הם לא קלים, לא נוחים ובוודאי לא לוקחים מעט זמן.

הם תמיד באיזה תהליכי הבשלה אז אז אתה כאילו נופל גם בתוך.

העולם תחשבי גם כמה נזק, כמה נזק ההבטחות האלה עושות, כי אנשים רוצים את ההבטחות האלה.

רוצים כאילו שמישהו סוף סוף יבטיח להם משהו, ואז הם נענים להבטחה ומצטרפים לקהילה.

למנטור.

זה מן הסתם אני.

מהם מגלים אחרי אכזבה גדולה, כשהם רואים שזה לא בדיוק כמו שהם חשבו, ואז מתחיל הנזק הבא, כי אז מישהו מסביר להם למה הם לא הצליחו בתוך זה, כי הם לא עשו מספיק כי הם לא היו רציניים מספיק כי הם עשו ככה ולא ככה.

אתה גם לא מצליח וגם מתחיל להסביר לך כמה זה באשמתך.

אם אנחנו אומרים שאחד המאפיינים של מי שכן מצליח זה איזה שהוא.

שהקצנה שלו זה הסרטונים האלה שאנחנו מדברים עליהם אז אני חייב להגיד שבתחומים שאני מבין בהם יותר ויותר דווקא מתעוררים בי ספקות כאילו יותר קל לי להיות נחרץ בדברים שאני פחות מבין בהם.

אני מדבר על דברים שאין מקום לנחצות בהם.

זאת אומרת אם במתמטיקה אני מבין יותר, אז אני יכול להיות יותר נחת שם.

זה אין בעיה, אבל בכל שאר תחומי החיים שאנחנו מדברים עליהם, ככל שאני מבין יותר ומעמיק יותר.

דווקא אולי בי הרבה ספקות.

לגבי דברים ואני מוצא שזה ממש לא יהיה שזה יחטא לאמת לדבר בנחרצות על כל מיני דברים ואנשים שלא עשו את כל העמקה הזאת דווקא רוצים לשמוע נחרצות כאילו, הנה באנו למישהו שכן העמיק, אנחנו לא מבינים בזה, אבל הנה, יש פה מישהו שכן העמיק, אז לפחות שיגיד משהו נחרץ.

שאתה אומר או המסר שלך הוא שככה העולם נוהג ושאם רוצים באמת להצליח אז צריך למכור משהו שהוא לא קשור לכלום ואני אני קשה לי עם התפיסה הזאת.

אני חושבת שבסוף אתה למשל לא היית קונה את זה.

אני למשל לא הייתי קונה את זה כי אנחנו מבינים את הפייק בתוך הדבר הזה.

תאר לך אני יוצאת בריבז כזה רוצים להביע כסף זה יקח 3 שנים.

אני מבטיחה לכם שאם תעשו את מה שאני אגיד לכם בעוד 3 שנים, תתחילו.

עוד 3 שנים זה יכאב, זה יהיה קשה.

זה יהיה לא נוח.

אתם תמצאו את עצמכם מי קונה, אף אחד לא קונה.

קודם הייתה לי אמירה כזאת שאומרת שדווקא ככל שאתה מעמיק יותר אז עולים בך יותר ספקות.

אז מצאתי את הקטע הזה של עגנון ואני רוצה להקריא אותו זה מתוך שירה של עגנון ואני קורא את זה מתוך פוסט שאלעד מרגלית לפייסבוק לפני 5 שנים.

והוא גם כתב פה שהוא קרא לבת של.

שירה שירה מרגלית על שם אחד מפרקי הספר שפורסם עוד לפני שהספר שלם אז הוא כותב ככה החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים.

בתוך כך, קופצים הטיפשים והרעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהיגים את העולם כפי זה דונם וכפי טיפשותם, אלא מתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חוכמה כל שנראה להם אתמול כחוכמה שלמה רואים אותו היום שאינו חוכמה, מפני שהחוכמה מוליכה את החכמים מעלה מעלה.

לא כן הטיפשים כל דבר שנתנו עיניהם בו, הרי הם מחזיקים בו ואינם מניחים ממנו שאם יניחו ידיהם ממנו אין להם מה לעשות בעולם ולפיכך כל ימיהם תחבולות, ובלבד שיחזיקו את העולם בידיהם.

וואו באמת וואו זה כאילו כל כך אקטואלי זה כאילו נכתב היום וצריך לפרסם את זה כשלט חוצות.

זה היה יוצא דופן, הפודקאסט שמארח אנשים מיוחדים שלא הולכים בתלם שחושבים אחרת ופועלים וחיים בדרך שונה מהשאר.

אם אתם מכירים אנשים כאלה, או אם אתם כאלה בעצמכם, צרו איתי קשר להתראות.