המפגש הזה עם העולם מתוך איזושהי רגיעה, מתוך איזשהיא פתיחות, מתוך איזשהיא סקרנות, פותח מרחב לאינסוף חוויות שיא קטנות, קטנות, קטנות, קטנות אבל משמעותיות בדיוק באותה מידה כמו הפיצוץ הכי גדול שאתה יכול לחשוב עליו שחוויתי גם כאלה.

מספיק עם השקר הזה מספיק עם העמדת הפנים הזאת מספיק עם הנשף, מסכות שבו כולנו ילדים עם חליפות וטייטילים ומשכורות.

ושאיפות שמנסים להעמיד פנים שאנחנו, מישהו שאנחנו לא, זה לא כזה רציני.

אין כל כך לאן להגיע.

זה לא כזה חשוב אם תצליח או לא תצליח.

למה שאני אעדיף איזשהי מציאות מדומיינת שמשווקת כמשהו מגניב כשבפועל היא חלולה הריקנית כשיש לי את הדבר האמיתי בים?

למה שאני אעדיף פרוטה פלסטיק שיש לי יהלומים?

למה?

באים ליוצא דופן, הפודקאסט שמארח אנשים מיוחדים שלא הולכים בתלם שחושבים אחרת ופועלים וחיים בדרך שונה מהשאר.

אני שיער פאר והיום אני שמח לארח את בני פייביש אדם רציני שרואה בחיים משחק וגם מלמד אחרים להיות בסטייט אוף מיינד.

משחקי לגבי הנושאים החשובים להם ביותר ולגלות שמשחק עם המציאות הוא משהו פשוט ונגיש לכל אחד.

שלום, בני פיביש.

היי.

היי סאונד מה נשמע?

אז מה זה בכלל משחקים?

אני אגיד לך קודם כל מה זה לא.

ולמה זה חשוב לי להגיד למה זה לא?

כי בתפיסה שלנו, המבוגרים שגדלנו בחברה המערבית, עם החינוך והנוקשות והתבניתות הזאת שאנחנו גדלים בה, אנחנו גדלים עם איזושהי תחושה שמשחקיות.

כשבן אדם מבוגר שומע את המילה משחק הוא ישר קופץ לאיזשהו מקום, שזה יותר משהו בידורי כיפי, לא רציני.

משהו קליל שילדים עושים בזמן שמבוגרים מתעסקים בדברים החשובים באמת.

הם הולכים לעבוד.

אבל זה לא זה זה פשוט חלק מאוד קטן מכל החוויה הזאת, אבל משחקיות היא איזושהי חוויה קיומית, שאחראית לרוב ההתפתחות האנושית שלנו.

רוב מי שאנחנו, רוב האישיות שלנו, הדפוסים, ההרגלים, האמונות, נרכשו דרך הפעילות הפשוטה הזאת של משחק.

משחק לאו דווקא של בוא ניקח משחק קופסה עם חוקים ברורים ומטרות ברורות ונשחק, אלא המיינסט הזה המיינסט הזה שיש לכל אחד וכל אחד יודע אותו ומכיר אותו מגיל אפס.

שכשאתה בתוך משחק אתה מרגיש חוויה מאוד אחרת, של פתיחות וסקרנות ויכולת ורצון טו אקספרימנט לעשות כל מיני ניסויים ולחקור כל מיני דברים ולהיות הרבה יותר פתוח לאנשים אחרים.

ונכונות לגלות דברים שקודם לא שקודם לא היו.

ואתה בא עם איזה שהוא אמון הרבה יותר גדול ועם פחות מגננות ואתה תופס את הדברים הרבה פעמים הרבה פחות.

ברצינות.

המוטיבציה שלך היא אחרת אתה לא עושה את זה בגלל שמישהו אמר לך אתה עושה את זה בגלל שבא לך זה בא מבפנים ולא מבחוץ ואתה גם עושה את זה לשם הדבר עצמו והמשחקיות הזאת היא לא מוצר, היא לא איזה שהוא משהו תחום כמו שאנחנו אוהבים לשים בתוך משחקים.

בגלל זה גם יש את ההבדל הזה באנגלית בין פליי לבין גיימי, אז גיים זה באמת מוצר קבוע, חוקים, אתגרים, מטרות, הכל ברור, כולם יודעים.

אבל פלי או פליפולנס זה פשוט גם חוויה וגם מיינד סט שהיא המיינד סט שאחראי להתפתחות של מי שאנחנו כבני אדם.

פשוט שכחנו את זה כי גדלנו והסביבה שמסביבנו לא הפסיקה לטחון לנו שאיך שאנחנו מרגישים ואיך שאנחנו פועלים זה בעצם טעות ואתה צריך להיות בן אדם רציני ולהפסיק עם המשחקים וכל השטויות האלה שאנחנו גדלים על פיהן.

אז משחק בהקשר הזה זה משהו שהוא אין לו תכלית או תועלת מיידית.

זאת אומרת, אנחנו לא עושים אותו בשביל להשיג איזה שהיא תועלת עתידית, אנחנו עושים אותו לשם עצמו כמו שאתה אומר.

ואנחנו זה מין הסתם משהו שאמורים גם קצת להנות ממנו.

נכון, זה פאן אתה אומר אני, אני נהנה מזה.

החוויה היא חוויה טובה, כולל סקרנות וכל הדברים שאמרת.

החוויות השליליות אני מנסה לקחת אותם פחות ברצינות כי הם לא כל כך רציניות והם לא כל כך עם מחירים ותוויות שאנחנו מורגלים בלהגיד אותם ואני מתייחס אליהן אחרת.

עכשיו כשאתה אומר את זה, אז זה נשמע לי כמו נגיד ללכת לסרט אימה.

אני בא לפחד אבל לפחד כמשחק נכון?

אני לא באמת מפחד וחושש לקיומי זה לא אותו דבר או לא זה לא אותו פחד כמו שבאמת עכשיו יש לי סכנה אני מפחד ואני נהנה לפחד ואני יכול לראות סרט טראגי מאוד דרמטי מאוד ואני יכול להזיל דמעה.

ולהתחבר לרגשות כואבים אבל זה לא אותו דבר כמו לכאוב דברים שקורים לי בחיים.

אני כאילו אסוציאציה שלי, שאני כאילו עושה את זה בקטע של משחק האסוציאציה שלי מדברת אליך או שהיא כאילו.

מדבר היא מדברת ברמה של של הלקחת את זה פחות ברצינות, אבל אבל היא לאו דווקא המקום שאתה דיברת עליו של של הנהג.

נגיד, אם אני הולך להלוויה, אני לא נהנה ממנה אם אני חווה איזשהו משבר או אם אני חווה איזשהו כאב מאוד גדול או אני פוגש מישהו שקרה לו משהו מאוד רציני או טרגי או כואב בחיים שלו.

אני לא עכשיו בפנים מגלה שהיא סימפטיה אבל בפנים אני מתפוצץ מצחוק.

אבל אני רואה סרט שיש בו נגיד אלמנט טרגי, אז אני נעצב באותו רגע, אבל איך להגיד את זה?

אני.

אני נהנה במובן מסוים, נהנה, לא יודע אם המילה נהנה נכונה, אבל אני רוצה את את החוויה הנפשית שאני עובר עכשיו.

בגלל זה הלכתי לסרט.

לעומת זאת, כשאני מתמודד עם כאב בעולם האמיתי, אז אין בי את אותו רצון לחוות את זה.

יש בי דווקא רצון להימנע מזה, להתרחק מזה.

אתה מבין למה אני מתכוון?

אני מבין רק שבמציאות מאוד קשה עד כמעט בלתי אפשרי, למרות שאנחנו מנסים מאוד מאוד בכוח ובמאמץ רב להימנע מכל הדברים האלה ולרדוף אחרי הדברים האחרים שאנחנו רוצים אותם, וזה לא באמת עובד.

והאפשרות הזאת להימנע מהכאב והמשבר והכישלון והירידות והעליות, זה לא באמת משהו שאתה יכול לשלוט בו.

לא אתה, לא אני ולא אף אחד, אבל אני בגלל שאני רואה את הדברים יותר כפי שהם אני פחות מתרגש מהם.

אני פחות נותן משקל למטען שמתווסף לדברים האלה, שזה טוב שזה רע, שזה אומר עליי משהו שיש לזה השלכות לעתיד.

שהמחירים של זה הם כך או אחרת.

שזה זה קבוע יש פחות דרמה סביב הדברים, וכשאתה מבין שהמשחק בסופו של דבר הוא לא רק משחק ברמה של מה שאמרתי, של המיינד סט החיים עצמם כולם, כל היקום הזה הוא מ��חקי הכל זה בעצם איזשהו משחק אינסופי שמתקיים לשם עצמו.

הוא לא, הוא לא מתקיים בשביל להגיע לאנשהו, הוא לא מתקיים בשביל שתהיה מישהו, הוא מתקיים כאיזה שהיא הרפתקה, הוא מתקיים כאיזה שהוא סיפור מחזה ויש, אתה יודע, כל מיני.

מסורות בכל מיני מקומות בעולם שמדברות, מדברות על זה שבסוף זה הכל תנועה דינאמית, אינסופית, של דברים נוצרים או נבראים או נולדים.

הם מתקיימים בכל צורה שכזאת או אחרת ובסוף הם דועכים, מתים, מתחלפים, וזה תנועה אינסופית שקורית לשם עצמה.

כמו שהפרח, אתה יודע, כשהוא עולה, אין לו מטרה מסוימת.

אין לו מטרה.

הריקוד מתקיים לא בשביל להגיע למטרה מסוימת, המוזיקה לא מתקיימת בשביל להגיע לסוף שלה, היא מתקיימת לשם עצמה.

גם החיים עצמם בשבילי וזה מה שאני רוצה גם להעביר הלאה עם אנשים שאני פוגש ורוצה לשחק איתם סלש לעבוד איתם זה להגיע למקומות האלה שכשאתה מכניס את התנועה ואת היצירתיות ואת הסקרנות והפתיחות הזאת יכולים לקרות דברים שהם הרבה יותר בהלימה עם התנועה הזאת, שגם ככה קוראת ממילא.

והמשחקיות מאפשרת להיות יותר עם הדבר הזה.

אני יכול להבין בקלות את זה שאתה אומר שכל כל החיים האלה זה בעצם משהו של תנועה אינסופית, של שינוי אינסופי, שדברים נבראים ונכחדים וקורים ומפסיקים, ושלא בהכרח יש להם איזה שהיא תוחלת שמישהו הגדיר.

אבל איך אפשר איך אתה אומר החיים הם משחק איך אפשר להסתכל על החיים כמשחק?

יש בהתנגדות שאני שומע את זה.

מה זאת אומרת זה משחק?

אני באמת חווה את החיים כמשהו רציני.

אם לא הייתי חווה אותו כמשהו רציני שקורה לי אז לא הייתי מגיב ככה בכאב, בצער, בפחד, בדאגה.

הייתי יכול להרגיש את כל הרגשות האלה כמו שאני מרגיש אותם במשחק.

שוב כשאני משחק משחק ואני פתאום.

נלחץ ממה שהוא לא רוצה שמשהו יקרה, אבל זה משחק אז אני יודע שבסוף זה הכל משחק, אבל בחיים אני לא מרגיש ככה.

אז איך 1000?

איך יכול להיות שאתה מסתכל על החיים כעל משחק ובו תכניס אותי קצת להסתכלות הזאת?

אני יכול להגיד לך שכל מה שתיארת עכשיו.

זה לא שונה מחוויית החיים שלי.

אני גם חווה דאגות ופחדים ומתחים, וציפיות ואכזבות וכישלונות ושמחות וצער.

את כל הספקטרום אני אני אני חווה כולל ספקטרומים מאוד מאוד קיצוניים.

ההבדל אני חושב בגלל שאני רואה את זה כמשחק או הצגה או מחזה.

זה שאני יודע שכל הדברים האלה, הסיפורים האלה, הרגשות, המחשבות, מה שזה לא יהיה, הם בסופו של דבר כמו שיש לך במה, כל אחד מהם, התפקיד שלהם הם.

באים לעלות על הבמה, לעשות את ההצגה שלהם, לעשות את השתיק ולרדת.

זה כל מה שהם צריכים לעשות ואני התפקיד שלי.

זה פשוט להסכים להיות הבמה הזאת.

לא תמיד זה קל להסכים להיות הבמה הזאתי ולהסכים לארח את הכישלון ואת הפחד ואת הדאגה ולארח גם את האורחים היותר ססגוניים, את השמחה, את הפרץ של האושר האינסופי.

וזה מה שאני מתכוון המשחקיות.

כי ברגע שאתה תופס את הדברים פחות ברצינות ואתה מבין שאלף הם רק באים לעשות את ההצגה וללכת בית, הם לא אומרים שום דבר עליי.

הם לא רואים שום דבר, אתה יודע, אני הרבה פעמים פוגש כל מיני אנשים שיש להם סיפורים מפה עד הודעה חדשה.

אני כישלון, אני לא מספיק טוב מה שעשו לי ההורים, זה מלווה אותי עד היום ואני יודע שזה לא כי כי גם אני הייתי במקומות האלה גם וגם כי אני יודע שמה שיש שמה זה הסיפור שאתה מחזיק בו כל כך חזק ומאמין בו.

שתדלקת אותו שוב ושוב ושוב, כל כך הרבה שנים וניסית לפתור אותו ולהחליף אותו ולשנות אותו באלף ואחד דרכים והלכת לפסיכולוג ראו ולסדנא הזאתי ושם אבל לא היית צריך לעשות עם זה כלום.

לא היית צריך לעשות עם זה כלום.

והסיפורים האלה, ברגע שאני רואה אותם בתור מה שהם ואני מסכים לשחק איתם, לשחק איתם ברמה של להגמיש אותם, לראות אולי יש פה אפשרות אחרת.

אולי הסיפור הזה לא כל כך אמיתי כמו שאני, כמו שאני מאמין בו.

אולי יש איזה שהיא סיפור אחר שהוא יכול להיות קביל כאמת בדיוק באותה מידה כמו משהו שהוא, כמו מה שאני מחזיק בו עכשיו.

המשחקיות הזאתי, התנועה והדינמיות הזאת, מאפשרים בעצם לראות.

אפשרויות אחרות מאפשרים בעצם לגרום לתנועה הזאתי לקרות יותר ויותר ולראות אותה בתור מה שהיא.

משהו חולף, מגניב, יצירתי, לא תמיד נעים, אבל וואלה ככה חיים עלינו זה החיים.

אסכם את מה שהבנתי ממך עד עכשיו אתה אומר החיים הם דבר משתנה, דברים קורים, נעלמים, אנשים באים, הולכים קורים לי כל מיני דברים.

אני חווה כל מיני סוגים של רגשות, של תחושות, של מוטיבציות.

ואם אני אראה ואתפוס את זה כעל משחק, אתה אומר כמו במה כזאת שאני אסכים לארח בה את כל הדברים האלה שקורים ואת כל הדברים האלה שאני מרגיש ואראה בזה רק ככה את זה כמשחק, אז 1000 אתה אומר זה לא רק שאני אראה את זה ככה, אלא אתה אומר זה באמת ככה.

ובית אם אני אראה את זה ככה, אני מן הסתם ארגיש הרבה יותר טוב.

יהיה הרבה יותר חופשי ונינוח עם החיים שלי.

פחות או יותר הבנתי את מה שאמרת.

שאתה אומר זה נכון אני רוצה להוסיף כוכבית קטנה במסגרת, בכפוף לתנאי התקנון והכוכבית הזאת אומרת שזה נכון.

כל עוד זה לא בא ממקום אינטלקטואלי שאתה חושב על זה, זה לא איזה שהוא קונספט או רעיון שאני רוצה להציע לך, שבא להחליף רעיון אחר שאתה מחזיק בו.

אלא אם אתה בא ממקום שהוא משחקי.

וזה השילוב הזה של מה שאני עושה במתודולוגיה הזאת של שפיתחתי של האיתן פליי שאתה מגיע מתוך מקום משחקי.

שהוא בנוכחות שהוא יותר אותנטי, הוא יותר באיזה שהוא באיזה שהיא פתיחות.

לא מתוך רצון להגיע לאנשהו, אלא מתוך סקרנות ופתיחות.

אתה יכול לגלות שיש שמה חוויה יותר גדולה שאתה רואה שהסיפור הזה, שהחזקת בו הוא לא נכון?

הוא לא.

הוא מבנה היציב הקבוע שנראה ממש בנוי מבטון מזויין ויציב.

זה לא נכון.

אז זאת השאלה הבאה שלי אליך אני מצליח להבין את זה בראש באופן אינטלקטואלי מעולה.

אני יכול אפילו להסביר את זה מצויין לאנשים אחרים, אבל אני לפעמים לעיתים קרובות.

מתקשה לחוות את זה כמו שאתה מתאר את זה.

לבוא לזה באמת ככה להרגיש את זה באמת ככה?

אז אני חושב שהשאלה שלי אליך אז איך אתה עוזר לי בזה?

איך אני עוזר לך?

1000 אתה צריך בכלל לרצות בכלל להיות פתוח לדבר הזה שזה לא באמת כמו שאתה מחזיק וזה לא משהו שהוא מובן מאליו להרבה מאוד אנשים.

אני רוצה אני הגעתי הנה נפגשנו, אני רוצה.

אני מרגיש שלמשל החוויות שעברתי בחיים מאוד מעצבות את מי שאני היום, לטוב ולרע.

אתה אומר זה סיפור, זה סיפור שאני סוחב איתי, שאני מאוד מאמין בו שסיפרתי עליו לכל פסיכולוג שהייתי אצלו.

ואתה אומר הסיפור הזה הוא בר החלפה.

הוא לא רק שהוא בר החלפה, גם עצם הסיפור עצמו.

יכולה לתת לך דוגמה, דוגמה עליי, ואז משם זה יכול להשליך, אולי גם גם עליך.

גם לי יש סיפורים כאלה ולכולנו יש סיפורים כאילו והיו לי סיפורים שחוויתי אותם.

לא תגיד בתור סיפור אינטלקטואלי.

אני חייתי שנים בתוך חוויה של נטישה, של בדידות, נטישה חוזרת ובלתי פוסקת, שוב ושוב ושוב ופגיעה אינסופית ופשוט הבנתי באיזה שהוא רגע.

שאלף זה לא היה יכול להיות אחרת בית.

אף אחד לא עשה לי את זה, שום דבר לא הייתה שום כוונה רעה סביב הדבר הזה, זה פשוט הסיטואציות והנסיבות והניסיון שהיו לאותם אנשים בתוך הסיפור הזה.

והם בעצם עשו את כל מה שיכלו לעשות כמיטב יכולתם במשאבים שהיו להם, כולל הורים, כולל אנשים חברים, כולל אנשים קרובים וכדומה.

וזה לא היה יכולת אחרת.

וברגע שהבנתי באמת הבנתי במקום העמוק יותר שזה לא היה יכול להיות אחרת, לא הייתה פה שום כוונה רעה, אלא להפך.

זאת הייתה אהבה עצומה אליי.

שזאת הייתה הדרך שהם הכירו, שהם סיגלו, שהם למדו מההורים שלהם שהם למדו.

לעשות את זה וזה בעצם לא רק שזה לא היה נטישה, אלא בעצם זאת הייתה אהבה ורצון ודאגה שיהיה לי כמה שיותר טוב בדרך הכלכלה.

והשונה הזאת.

אז משהו שפשוט השתנה.

שאני יכול לקחת.

את ההבנה הזאת מרמת שוב פעם ההבנה השכלית כי אני יכול להסכים עם כל מה שאתה אומר, גם כשאני משליך את זה על החוויות ועל הניסיון שלי.

אבל איך אני מוריד את זה מרמת ההבנה השכלית להבנה יותר עמוקה פנימית?

להגיד לך 1000 שזה איזה שהוא משהו שקורה תהליכי אפשר לעשות את זה בצורות הרבה יותר פשוטות על דוגמאות הרבה יותר קטנות, אתה יודע, אבל אתה כאילו מתחיל ישר עם הדבר הכי הכי עמוק והכי אתה יודע שאתה הכי קשור בו או מאמין בו.

לא לאו.

דווקא כי עוד מעט יגמר השעה שלנו ואני רוצה להספיק לצאת עם מקסימום ערך אתה יודע?

ברור כולם אומרים לי זה צריך להיות תהליך, זה יקח כמה שנים.

תעזור לנו לבנות מרפסת חדשה בבית בשנים האלה, כאילו.

לא, אני אומר משהו אחר אני אומר הדבר הזה יכול לקרות ברגע.

ברגע אחד הוא יכול לקרות, הוא לא דורש זמן, הוא לא דורש תהליך, הוא דורש איזשהו פתיחות והתפתחות לדבר הזה.

ובגלל שאנחנו הרבה פעמים מחזיקים באמונה הזאתי כל כך, כל כך חזק ואנחנו אפילו לא מודעים שאנחנו מחזיקים בדבר הזה, אז אנחנו לא רואים בכלל וצריך לעשות איזשהו תהליך יותר הדרגתי שבו אתה מבין שהתפיסה זה משהו שהוא משתנה עכשיו ניקח דברים שהם יותר עמוקים כביכול, אתה יודע.

אני בא מישהו ומרגיש שהוא כישלון.

אני עובד עם איזה שהוא מנהל בכיר בכיר.

שמאוד פוחד לטעות עכשיו הוא מאמין בדבר הזה.

אני מאוד פוחד לטעות או אני מרגיש שכל מה שעשיתי זה בעצם היה כישלון אחד גדול ותכף יעלו עליי.

אז אפילו הדבר הזה של אני פוחד פוחד מלטות כשאתה מתחיל לשחק עם זה ונגיד יש כל מיני פרספקטיבות שאתה יכול לשחק איתם ולהציע אותם כפרשנות אלטרנטיבית רק בשביל לבחון, לא כדי שתקבל את זה.

אני לא צריך שתקבל את מה שאני אומר, אלא שאתה תבחון עם עצמך בשקט, מתוך תשומת לב, לא מתוך רצון להוכיח או לחשוב על זה, אלא ממש בהרפיה בנינוחות בלשחק את זה מתוך סקרנות.

רגע מה זה טעות?

מה זה טעות באמת?

האם זו באמת טעות?

האם אתה באמת יכול להגיד על משהו שהוא טעות שאתה חוקר את זה יותר לעומק?

אתה מבין שאתה לא יכול באמת לדעת מה זה טעות, למה אתה לא יכול לדעת מה זה טעות?

כי טעות זה תמיד משהו שקורה בדיעבד.

אתה לא יכול לעשות טעות כי אתה לא יודע באותו רגע שאתה עושה שזה טעות.

בדיעבד אתה יכול לקטלג את זה ולשים על זה את התווית.

עשיתי טעות.

אותו דבר גם עם הכישלון.

אני כישלון מה זה הכישלון?

אני זה סיפור האם אתה באמת כישלון?

יכול להיות שיש דברים מסוימים נקודות מסוימות שאתה לא הצלחת בהם מצבים.

אתה לוקח את המצבים האלה מחבר ביניהם, אתה מחבר בין הנקודות שהם לא באמת קיימות, כי כל אחד מהם עומד בפני עצמו ואתה בונה מזה סיפור, אני כישלון, אני לא יוצלח, אני לא ראוי, אני לא בסדר.

אבל הכישלון הוא בעצם משהו, סיטואציה שאולי לא הצלחת בה.

נתת לפרשנות שהיא גם לא נכונה, כי היא יכולה להיות זה לא כישלון.

זה בעצם הצלחה כי אתה בדיעבד אתה תגלה שזה בעצם היה בעדך.

אני למשל נכשלתי בלהתקבל ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית.

בזמנו זה היה לייבל מטורף של כישלון חלום חיה התנפץ לנגד עיניי.

אני יכול להגיד היום זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים, שלא התקבלתי לפסיכולוגיה קלינית, כי היום אני יודע על על פסיכולוגיה כל כך הרבה יותר ממה שיכלו ללמד.

אז הלייבל הזה של אפילו המעשה עצמו שאתה נותן לו הנה זה כישלון זה לא טוב, אתה לא יודע, אתה פשוט לא יודע, אולי זה בעצם טוב, אולי זה בעצם למידה.

אולי זה לא זה לא נכשלת, זה פשוט איזה שהיא הזדמנות ללמידה.

אולי זה לא כישלון, אלא זה כמו כמו שיש במשחקי מחשב הרבה.

אני הייתי הרבה שנים בתעשייה הזאתי של משחקי מחשב.

תדבר עם גיימר אתה יודע כמה פעמים נכשלים במשחקים אינסוף הכישלון המובנה הוא הוא מובנה עד כדי כך שמדברים על יש ממש מושג מקצועי שנקרא פאן פייליו.

איך אתה איך אתה מעצב את הכישלון שהוא יהיה כיפי וככל שיותר כיפי אתה בעצם רואה מגניב נכשלתי אני הולך לעשות עוד פעם ואתה משתפר דרך דרך הדבר הזה אז אפילו בדבר הזה אני כישלון.

תראה כמה פרספקטיבות יש לך להיכנס לתוך הדבר הזה.

רגע זה לא כישלון, זה נקודה מסויימת של מעשה זה לא אני אלא פשוט מעשה שעשיתי שלא הצלחתי זה לא אומר משהו עליי זה אולי בכלל משהו אחר, זה לא כישלון.

אולי זה הזדמנות ללמידה, אולי זה טוב והמשחק הזה מגמיש לך את הפרספקטיבה, את התודעה שלך.

של רגע, אולי זה לא באמת כך ואם אתה עושה את זה מהמקום הזה של האותנטיב, של הרפיה, של של המיינדפולנס.

אתה בעצם מאפשר למשהו חדש לעלות ואתה יכול לראות שהסיפור הזה של אני כישלון, הוא לא בדיוק הדבר הזה שאני מספר ומאמין בו כל כך חזק כמו שאנחנו מאמינים בכל כך הרבה דברים אחרים והוא דינאמי, הוא גמיש, אפשר ללוש אותו ויש כל כך הרבה דוגמאות באמת כל כך הרבה דוגמאות ביני לבין עצמי בחברות ובעסקים בעולם שבו אנחנו חיים.

לך כן אתה מחזיק עכשיו של 200 ש"ח.

אני הרבה פעמים עושה, עושה בסדנאות איזשהו תרגיל שאני לוקח שטר של כסף ואני קורע אותו או שורף אותו.

ואנשים כאילו.

הם מתחלסלים הם מתחלפים שכאילו מה אתה צריך כסף מה אתה סוף כסף אבל אבל אם הייתי שורף נייר.

אז היה קונה, בסדר?

אבל את אותו שטר.

של 200 ש"ח שפה אתה יכול לקנות איתו הרבה דברים בשנייה שאתה חוצה את הגבול או יורד מהמטוס באיזושהי מדינה אחרת ואתה בא עם המאתיים שקל האלו לאיזשהו מישהו.

צרפת, שוויץ איטליה צוחק לך בפנים למה?

כי יש לו נייר אחר בצבע אחר אז זה זה הולך כל כך עמוק לכל כך הרבה מקומות, אבל בסוף זה תמיד אותו הדבר.

סיפור אני מחזיק בו, יש בו המון כוח גם לסיפור הזה, והוא מאפשר לנו לעשות דברים מדהימים.

הנה בנינו ציביליזציות וטכנולוגיות ואינסוף הישגים, הכל דרך הסיפור הזה, אבל כשאתה נאחז בו יותר מידי אז שם גם יש את את המקום שאתה בעצם מצמצם את עצמך ומתקבע ויוצר המון המון קושי ואתגר ובעייתיות וסבל וזה לא חייב להיות.

אז תן לי קצת.

דוגמאות לאיך אתה למשל חי את החיים שלך כי אני יודע שאתה חי את העניין הזה של משחקיות, אז תן לי קצת דוגמאות מהחיים שלך.

אפילו דוגמאות יומיומיות לאיך אתה משתמש במשחקיות ביום יום.

זה בא.

לידי ביטוי בהרבה בהרבה דברים אחד אני יכול להעיד על עצמי שיש בחיים שלי הרבה פחות דרמה.

פחות חשוב לי מה.

מה אומרים עליי פשוט פחות חשוב לי מי אני אהיה כשאני אהיה כשאני אהיה גדול.

פחות חשוב לי כשיש איזשהו ריב מסוים עם אשתי והיא נכנסת כאילו לאתר ולעצבים.

אז אני יודע לפוגג את זה דרך הומור וכאלה כי אני יודע שאני לא טוח את זה ברצינות.

וזה לא באמת חשוב הדבר הזה, שבאותו רגע נראה ברומו של עולם, של למה זה ככה ולא.

ולא אחרת.

ולמה לא סידרת את הכלים במדיח או לא יודע מה זה אופציה אחת דברים שני, כל מיני חוויות שאני חווה בחיים אני חווה אותם אחרת והכישלונות שלי הם לא באמת כישלונות.

נגיד הפקתי איזה שהוא כנס מטורף לפני כמה שנים שהשקעתי בו הומי עתק ושנה של עבודה, והכנס הזה פשוט התרסק בצורה קולוסאלית.

התרסק בצורה קולוסלית, אז כל מה שאתה עוסק, מה קרה?

הוא לא קרה.

הוא פשוט לא קרה, לא נרשמו.

אליו לא נרשמו עליו אז.

ביטלנו, אז הכל ירד, לעיתים שנה של עבודה, סכומי כסף אינסופיים, אנשים שאכזבתי.

אבל אתה יודע, חוויה, חוויה האנושית הטבעית של כאב וצער ואכזבה ותחושה שאני כישלון.

שהחזיקה משהו כמו יום הבנתי שוואלה.

אני מתקדם הלאה, לא בקטע של הדחקה או או לא להסתכל על זה, אלא כי זה מה שהיה.

זה לימד אותי שיעור זה נתן לי המון דברים, למדתי מזה בצורה פשוט מדהימה.

זה דייק לי יותר.

מה אני רוצה לעשות ומה אני לא רוצה לעשות, איך אני רוצה להתנהל ומה, איך אני לא רוצה להתנהל.

אבל אני.

עוצר אותך בכל זאת את התפיסה הזאת שאתה מתאר.

קראתי בהרבה ספרים, למדתי בהרבה סדנאות, שמעתי מהרבה דוברים איך, איך הגעת למצב שאתה באמת מרג.

ככה.

אז זה לא קרה.

בבת אחת זה כמו שחת כל העניין.

הזה של משחקיות.

איך הגעתי למשחקיות?

זה שאלה מצויינת שאני לא בטוח שאני יודע לענות עליה אבל אם אני נותן איזשהי פרשנות מאוד מאוד כללית שיכול להיות שהיא שיקרית לחלוטין, זה בטח סיפור.

זה סיפור זה לגמרי.

סיפור, אבל זה הסיפור הנוכחי שאני מחזיק בו ואני זאת אומרת, אין רע.

בסיפורים הבעיה היא בסיפורים זה שאנחנו מאמינים בהם הם לפעמים מגבילים אותנו ואפילו גורמים לנו סבל, זאת אומרת זה לא שיש משהו רע בסיפור עצמו.

ממש לא, לא רק.

שאין נורא בסיפור הכל זה סיפור.

מה שמניע אותנו זה סיפור, הכל זה סיפור והסיפורים הם מגניבים, הם מדהימים, הם יוצרים מגוון, הם יוצרים חדשנות, הם יוצרים אושר, הם יוצרים הישגים מדהימים.

הבעיה מתחילה כשאני מחזיק בסיפור הזה ואני לא רוצה לשחרר, לא רוצה לשחרר.

ואז הסיפור הוא בעצם מתנגש עם דבר קטן שנקרא.

המציאות ואני רוצה להלביש או יודע לכופף את המציאות לסיפור שלי, אבל המציאות וואלה פחות מאוד פחות משטח משתפת פעולה עם זה.

ואז יש פער והמציאות תמיד מנצחת תמיד תמיד תמיד תמיד אז הסיפור אחלה אז אז הם חלק מהסיפור.

הוא אפילו.

רצוי ונדרש למשל כל דבר שאנחנו מרגישים שהוא בעל משמעות בחיים שלנו, המשמעות שאנחנו נותנים לדברים היא סיפור.

אין לה דברים משמעות בפני עצמה, זה משהו.

שאנחנו.

מלבישים עליו לגמרי.

לגמרי לגמרי לגמרי, אבל זה גם עוזר לך.

אוקיי, יש הרבה סיפורים על אנשים שדרך הסיפור שהם אימצו.

בין אם זה במצבים נוראיים, בין אם זה במצבים של אתה יודע של קפיצה, קפיצה מאוד גדולה בקריירה.

הם אימצו לעצמם איזשהו סיפור חדש שאפשר להם לא רק להתמודד אלא גם, אתה יודע להשתנות ולהתחלק.

ואני חושב עכשיו בראש על אופרה ווינפרי יש לה סיפור חיים מטורף.

של אונס ותקיפה ונטישה, וכאילו באמת ילדות אומללה שהיא נמשכה למשך הרבה מאוד שנים, גם אחר כך.

ואימצה לעצמה סיפור חדש פרספקטיבה חדשה שבה היא בעצם היא לטינגואי משחררת את כל הדבר הזה ולא לא מסכימה להמשיך לקחת אותו כאיזה שהוא שק מלא אבנים על הגב שלה.

והיא מתקדמת הלאה, וזה איפשר לה להיות מי שיהיה היום.

יש הרבה מאוד נשים אחרות בסיטואציות, הרבה פחות גרועות, שלא הסכימו לשחרר את הסיפור והסיפור הזה מנהל אותן.

אבל זה לא רק סיפור של אישה כזאתי או אחרת, זה אצל כולם.

ואצל כולם זה גם מה שיוצר את ההבדל בין מישהו שיודע להתמודד עם משבר מאוד גדול לבין מישהו שיודע פחות.

יש כאלה שיוצאים ממצבים של טראומה או מלחמות או אובדן או לא משנה מה שהם עוד יותר מחוזקים.

יש כאלה שיוצאים עוד יותר מרוסקים, הם חוו את אותו הדבר.

החוויה האנושית היא אותה חוויה, היא לא באמת שונה, אבל הפרשנות הסיפור שאנחנו עושים עושה את כל ההבדל, כי הוא בעצם מעצבן מעצב את החוויה שלנו, את.

במציאות אז היא היית.

בלספר איך הגעת לזה.

זה התגלגל.

זה פשוט קרה שדבר הוביל לדבר, הוביל לדבר, הוביל לדבר מהלימודים שלמדתי מדעי ההתנהגות ומאז שהגעתי אחר כך, אחרי הרבה שנים ללימודים של תואר שני בחינוך ומשם הפרויקט של החינוך, פרויקט הגמר היה אמור להיות משחקים ולא מצאתי אף אחד שינחה אותי על משחקים, אז הלכתי ללמוד, יצאו ופיתוח משחקים במוסד לגמרי אחר ומשם נחשפתי לדבר הזה ומשם הגעתי.

לאיך משחקים הם בעצם.

צורת למידה הכי מתקדמת, הכי מפותחת, הכי משמעותית שיכולה להיות שאנחנו מכירים, היא זו שמגדלת אותנו להיות בני אדם בריאים ושיודעים לתפקד בעולם.

אנחנו וכל עולם החי.

ואז באיזשהו.

שלב זה התחבר עם הניסיון שהיה לי במשך הרבה מאוד שנים של העבודה, של הלמידה על עצמי, של ההיכרות עם עצמי.

אז אפשר לקרוא לזה תודעה, מודעות, התפתחות, לא משנה איך נקרא לזה, ובאיזשהו שלב זה התחבר.

הדברים האלו לאיזה שהוא משהו של הבנה הרבה יותר עמוקה שהחוויה המשחקית הזאת והפוטנציאל שלה הוא באמת הולך למקומות הכי עמוקים של של עצם קיומנו ואיך אנחנו פועלים ומתנהגים בעולם.

בכל היבט שהוא שאנחנו יכולים לחשוב עליו, ואם אני חושב על הסיפור האחר, אני חושב שזה נובע מזה שגדלתי במנטליות מזרח אירופאית, מאוד נוקשה, לא.

ההורים שלי היו נוקשים, הסביבה, הסביבה הסובייטית הייתה היתה מאוד נוקשה.

נולדתי ברומניה, גדלתי שם עד גיל 6, מה שעיצב את רוב האישיות של עד גיל מאוד מאוחר.

ואתה גודל להיות כמו שרואים אצל הרבה מאוד אנשים ממזרח אירופה.

אנשים שהולכים בתלם, רוצים להצטיין, רוצים להיות קונפורמים ולשחק לפי הכללים ולרצות את ההורים שלהם ולהיות מנומסים.

אז הייתי עשיתי את כל המסלול הזה בהצלחה מאוד מאוד גדולה.

עד גיל 18 הייתי תלמיד מצטיין מהיות בכל הזה כל מה שאתה יכול לחשוב עליו שהוא כאילו הסטנדרטים של מה זה מה זה להיות ילד ילד מוצלח.

עד לרמה שאתה יודע אמא שלי הייתה באה לאסיפת הורים.

מחנכת, הייתה אומרת.

בשביל מה את?

אין סיבה בן אדם הילד מושלם מצטיין, הוא יגיע רחוק בלה בלה בלה.

ויאללה.

כלפי חוץ שהיה חסר משהו קטן והדבר הזה אני.

גדלתי.

בצורה מאוד מנותקת מעצמי, מאוד מופנמת מאוד שלא מכירה את עצמה.

ובגיל 18, עם הגיוס לצבא ואיזשהו תהליך שעברתי כחלק מאיזשהו.

הכשרה הייתי באיזשהו גרעין נחל שנקרא נחל יזמים.

עברתי איזה שהיא סדנה שהיא היית סדנה הכי פשוטה במבט לאחור של חשיבה יצירתית.

ומשהו קרה בסדנה הזאתי שפתאום נפתח סדק לעולם שמעולם לא הכרתי קודם שגילה בדרך כלל אתה יכול.

לתאר את הפתיחה של הסדק אתה זוכר איך זה קרה?

אני.

אפילו לא זוכר איך זה קרה, אבל אני זוכר שגיליתי.

צד יצירתי שמעולם לא ידעתי שהוא קיים, מעולם לא ידעתי שהוא קיים וגיליתי שאני יכול ליצור הרבה מאוד דברים חדשים ואני ואני וכיף לי ואני, אני נהנה תוך כדי היצירה עצמה לשם היצירה.

ובאמת זה היה הדברים הכי מטופשים, כאילו אחר כך חודשים, ואני חושב שסיפרתי לך שפשוט הייתי יושב ומייצר נרות מקליפות של ביצים ושעווה מותכת עם עם, עם צבעי, עם צבעי פנדה, והייתי בונה כל מיני פסלים מוזרים ופשוט משחק עם העולם החדש שגיליתי בתוכי וזה היה שוק.

זה פשוט היה שוק כי פשוט גיליתי מישהו אחר לגמרי שלא ידעתי שבכלל נמצא שם.

דרך משהו מטומטם לחלוטין.

באמת חשיבה יצירתית שהיום בתור יועץ ארגוני לשעבר זה זה הבייסיק שאתה בייסיק של חשיבה יצירתית אבל בשבילי באותו רגע זה היה מיינד.

מיינדפולינג אז אתה מצרף רגע כזה ועוד רגע כזה שאתה מבין ואז פתאום עוד איזשהי סדנה בפסטיבל פה וטיול להודו שם ולמידה אצל המורה הזה וההוא והספר הזה.

וכאילו הדברים האלה מצטברים לאט לאט לאיזשהו משהו שמתגלה.

מתגלה ומתפתח בלי שאני אעשה אותו, כי אתה יודע, אם אני מסתכל על על המסלול חיים שכיוונתי לעצמי זה ממש לא מסלול שיתפתח בסוף, אבל זה הדרך שהייתה אמורה לקרות, אני חושב.

תן לי רגעים.

שהם היו רגעים מכוננים אצלך שהם היו כמו שאתה אומר מיינד בלואינג וככה כיוונו אותך למה שאתה עושה היום ולמה שאתה חושב היום.

תראה, אני.

אגיד לך מה הבעיה של רגעים מחוננים זה שוב, זה הופך את זה למין איזשהי חוויה גדולה בומבסטית.

שמאוד קל לייחס לה איזה שהיא משמעות, כשבפועל הרגעים הקטנים והלא חשובים והדברים של פשוט לשבת ולהנות בספה מבלי לעשות כלום הם חשובים באותה מידה, אבל אנחנו כאיזה שהיא תרבות אנושית מערבית מאוד.

מחפשים את את הדרמה הזאת, את החוויות סי אפילו יש חוקרים שכאילו שמחפשים וחוקרים את החוויות סי ומכוונים איך אני יכול להגיע לחוויית סוויית סי.

אבל החוויה היא בדיוק אותו הדבר כמו הרגע שאתה יושב בשירותים ועושה קקי היא לא שונה בכלום בכלום.

היא מרגישה אולי קצת אחרת, אבל בפועל היא היתה חוויה ואנחנו רודפים אחרי איזה שהם חוויות שנראות לנו יותר שונות ויותר מיוחדות ואותן צריך לחפש ואחרות לא.

אבל הן לא.

אני יכול להגיד לך.

שכמה מהתקופות הכי מדהימות בחיים שלי היו תקופות שבהן לא עשינו כלום.

כלום ולמשך תקופה הייתי יושב אני פעם בשנה לוקח לעצמי חופשה ואני אעשה לעצמי טרייט עם עצמי לפעמים זה במקומות עם אנשים, לפעמים זה עם עצמי כשאני מחפש לא לעשות כלום.

וככל שאני לא עושה כלום.

יצירתיות מתחילה לעלות שמחת חיים מעצם מעצם היותי מתחילה לעלות.

אני מסתכל על עץ ואני פתאום מתרגש.

אני רואה איזושהי נמלה עוברת ואני אוהב אותה עכשיו זה נשמע, אתה יודע רוחניקים מחבק עצים וכאלו אבל לא כאילו זה הדבר האחרון שאני רוצה שזה יהיה.

אבל באמת.

החיים הפשוטים, החיים הפשוטים, לא החוויות שיא.

יש לי כאלה מלא.

אני יכול לספר לך, לא בא לי, לא בא לי.

כי זה לא זה, זה לא זה לשבת לדבר עם מישהו ובאמת להיות באיזה שהיא הרפיה שאני לא חושב מה אני הולך להגיד לו ואני לא מתווכח איתו בראש כשבעצם אני בכלל לא מקשיב לו.

אני בעצם רק רוצה להביע את עצמי.

למה זה לא חווית סימעתי פעם איזה שהוא משפט כזה שכולם מדברים על ניסים של ישו שלח על המים ואז איזה מישהו נזיר נזיר ויאטנמי?

אני חושב, הוא אמר.

הנס הוא לא שולחים על המים, הנס הוא שאתה הולך.

מה?

למה?

מה זה רע?

למה זה רע והרגעים הפשוטים האלים אתה ניגש אליהם מהמקום הזה של המיינד סט הזה שהוא אני אתה יכול לקרוא לו משחקים, אתה יכול לקרוא לו במילים אחרות.

המפגש הזה עם העולם מתוך איזושהי רגיעה, מתוך איזושהי פתיחות, מתוך איזושהי סקרנות, מתוך איזשהו חוסר רצינות שאתה יודע שהוא נמצא, שמה באיזשהו אופן.

פותח מרחביו לאינסוף חוויות סי קטנות קטנות קטנות, קטנות אבל משמעותיות בדיוק באותה מידה כמו הפיצוץ הכי גדול שאתה יכול לחשוב עליו שחוויתי גם כאלה.

ואם אחרי כל.

זה אתה עדיין רוצה לשמוע חבר מכוננות אני יכול?

לא אתה יודע מה, אני לא אגיד לך זה כי זה לא מעניין כי זה לא חשוב אנשים יחשבו בין עבר את זה אבל אני לא.

אבל זה לא זה לא זה לא קשור לבני בכלל.

אני חווה את אותם הדברים שכולם חווים, אין לי שום דבר מיוחד, למרות שקוראים לפודקאסט שלך יוצא דופן, אין לי שום דבר יוצא דופן כלום.

אז אני חושב על זה.

בעצם שהחברה שאנחנו חיים בה וזה בא לידי ביטוי נגיד בסדרות ובסרטים.

הרי סרט שלא קוראים בו דברים דרמטיים מאוד הוא פחות מעניין, אז אנחנו רגילים לחוות ככה גם את החיים, לחשוב שכדי שיהיה איזה שהוא מפנה צריך לקרות אירוע שהוא אירוע דרמטי וחיצוני.

ואתה?

אומר.

השיא וברגעים שלא נראים לנו שיא בכלל השיא או החלק המשנה משנה תודעה או משנה דרך או משנה כיוון זה רגעים קטעים קטנים, כאלה שלא היינו נותנים להם שמות של רגעי סי אבל הם קורים ואם אנחנו פתוחים אליהם וחווים אותם ונותנים להם מקום אז הם יכולים.

להשפיע עלינו לכוון אותנו, זה מה שקורה.

לא רק שזה מה שאני אומר, אני אומר גם משהו אחר.

אני אומר השיא הזה הוא כל הזמן מול העיניים שלנו.

הוא כל הזמן מול מתחת לאף.

מחכה רק להתגלות בפנינו.

ברגע שנפסיק לנסות לרצות במקום אחר.

ברגע שנפסיק לחפש את הדרמה, ברגע שנפסיק להחזיק בסיפור שאנחנו חושבים שהוא כל כך נכון וזה צריך להיות ככה וזה לא אחרת וכזה, המציאות הפשוטה הזאתי שבה אתה פשוט נמצא.

ורואה את הדברים.

בעיניים חדשות כי זה כל הזמן חדש.

אני מכין סלט כאילו חשבתי על זה לפני כמה ימים.

אני לא זוכר כבר כמה שנים, ב-10 שנים, 15 שנה, כל בוקר אוכל סלט.

מעולם.

מעולם מעולם מעולם לא היה יום אחד שהסלט היה אותו סלט כמו הסלט של היום הקודם.

מעולם.

אתה אומר כל.

חתיכת עגבניה היא חד פעמית היא כמו טביעת אצבע.

אין עוד כמה חתיכת.

עגבניה תחשוב שהעגבניה היא אחרת אני אחר לפעמים אני שם משחק קצת עם הכמויות בלי לשים לב לפעמים אני מוסיף תפוח לפעמים זה קצת יותר חסה קצת יותר לא יודע 10 עשב אחר לפעמים זה מלפפון בלי מלפפון הלימון הוא קצת אחר זה לימון של תחילת העונה לימון של סוף העונה העגבניה היה.

בסופר היה עגבנייה.

מעולה כי היוו אותה מטורקיה אז היא פחות טעימה מאשר עגבניה שהיא עכשיו בשלה.

זה כל כך אינסופי.

וזה כל הזמן זה באמת כל הזמן.

עכשיו אני לא אומר לך שאני חי בכל רגע נתון באיזשהי חווית שיא מטורפת.

אבל אני אומר שאני ברור לי ואני גם רואה את זה הרבה שזה כל הזמן נמצא שם והזמנה הזאתי היא הזמנה פתוחה בכל רגע נתון.

להרפות מהסיפור שיש לי להרפות מהרצון להיות במקום אחר לבוא מתוך מקום, משחקי שהוא פתוח, סקרן ומוכן.

רגע להסתכל בעיניים חדשות ולא להאמין כל כך באוטומט.

שעה הנה זה ככה.

בת הזוג שלי, אני איתה כבר 15 שנה אני כבר יודע אני מכיר אותה סבבה ואז אתה יכול לראות אותה בעיניים חדשות.

זה היה סיפור מאוד יפה על פיקאסו שמתאר את את הדבר הזה, בא אליו איזה שהוא מישהו פעם ואומר לו תגיד, למה אתה מצייר כל כך מכוער?

הוא כל הזמן מצייר, יודע פיקאסו, היה לו כל מיני סגנונות והוא היה מצייר אנשים לא בפרופורציות ובכל מיני צורות גיאומטריות ומזוויות שהם לא מחמיאות.

למה אתה לא מציר כמו כמו שבאמת?

הנה אני רוצה להראות לך תמונה של אשתי, למה אתה לא יכול לצייר את אישתי כמו שהיא באמת?

ואז פיקאסו מסתכל על התמונה, אז בוא הנה אשתך, אני אומרת.

מאוד קטנה, מאוד שטוחה ודי די סטטית.

עכשיו וזה.

נכון בהוראה תמונה דו מימדית של שטוחה שהיא מאוד קטנה שהיא מושתכת שהיא כאילו.

שאתה חושב שמה שבתמונה זה אשתך אבל זה לא זה סתם צורה על זה אשתך זה משהו דינאמי וחי שכל הזמן משתנה שכל הזמן הוא חדש ולא רק זה גם התמונה עצמה היא לא לוכדת את אשתו.

את מי שהיא.

את ההתנהגויות, את החלומות שלה, את השאיפות שלה, את האכזבות.

מי שבתמונה זה לא אשתך.

וגם המציאות.

אתה רואה שהיא תמונה של המציאות ואתה בטוח שזאת היא זה לא.

אז אתה אומר אפילו.

התמונה היא לא יותר נאמנה למקור מאשר הציור הכי במרכאות מכוער של פיקאסו.

על אותה התמונה בוודאי.

ועכשיו, אתה יודע, זה לא רק אני אומר גם המדע אומר שכאילו שאיך שאתה תופס את המציאות זה לא איך שהמציאות באמת.

זה ממש לא איך שהמציאות.

באמת כאילו אתה שמעתי פעם איזשהו סיפור של אנלוגיה שאנחנו, כאילו, כמו שיש לוח מחוונים של מטוס ובמטוס יש, אתה יודע, מהירות הרוח ובאיזה גובה אנחנו נמצאים וכמה לחץ אוויר יש ויש לך כל מיני מחוונים וכאלו.

עכשיו.

זה תיאור של משהו, זה לא המציאות, השמיים בחוץ זה הם לא מעט לחץ אוויר או המהירות של הרוח הם פשוט השמיים וגם אנחנו.

אנחנו חווים את העולם דרך החושים האלה שלנו, דרך הפרשנויות שאנחנו נותנים למציאות ולאתגרים שאנחנו נתקלים בהם.

כשבפועל המציאות היא כל כך אחרת ולא רק זה.

איך אתה יכול לדעת גם כי כל אחד רואה אותה אחרת?

ועם אותם חושים ועם אותם זה כל אחד רואה את האחרת.

אז איך זה יכול להיות?

איך זה יכול להיות שאותה מציאות מישהו תופס כסמיסטיות ומישהו אחר תופס כאופטימיות, מישהו אחר תופס כמשהו טוב ומישהו תופס כמשהו רע?

איך זה יכול להיות?

זה אותה המציאות?

יש לך עוד סיפורים?

ודוגמאות שאתה יכול לתת.

שממחישים את ההסתכלות הזאת שלך.

איך אני יכול לתת דוגמה?

נורא מגניבה ששמעתי לפני שבועיים שאשתי סיפרה לי, אשתי עבדה הרבה שנים בעולם שלה משאבי אנוש ובגיוס וכל מיני בכירים וכאלו והיא שמה לב לא דפוס מאוד מעניין.

שנשים כשהם ניגשות לעבודה למשרה.

אם הן לא מתאימות.

במאה אחוז הן לא ניגשות.

גברים, לעומת זאת, אם הם מתאימים באחוז אחד לתיאור של המשרה הזה.

הם עפים על המשרה הזאתי והם מציגים את עצמם בתור המועמד הכי מתאים לדבר הזה, ואישה כשהיא באה לבקש העלאת שכר היא תמות ותתפרק 1000 פעמים לפני שהיא תעז בכלל לבקש העלאה של שקל.

גבר לא מעט זאת הוא בטוח שהשמש זורחת לא מעטחת בגלל זה גם העולם נראה כמו שהוא נראה היום בגלל התפיסה הזאת של העודף.

עודף ביטחון גברי.

חוסר ביטחון נראה נשי.

הוא יבקש את ההלאה הכי גבוהה בעולם כי מה מגיע לי?

מה אני אני אלוהים בגוף אדם בכלל אתם בכלל אני עושה לכם טובה שאני בכלל באה אליכם לעבודה.

והיא עשתה איזשהו.

משחק של מה קורה עם האישה תבקש העלאת שכר כמו גבר.

לא מהמקום עכשיו.

של העודף ביטחון המופרז הגברי המצוי, אלא שהיא קצת תצא מהמקום הזה של הבאמת החוסר ביטחון לקצה השני שאני לא ראויה ואני לא מספיק טובה ואני אהיה טיפה יותר גבר.

איך זה ישנה את?

איך זה ישנה את התפיסה?

סיפרת לי על איזשהו.

מקרה שהיה לך עם הילד שלך.

אז זה סיפור האמת.

היא שסיפור הנה מאוד קטן על רגעים קטנים של של חוויות שיא, של התעוררות.

יצאתי לתל בשדה.

עם אחד הילדים שלי וראינו חיפושית מקסימה באמת צבעונית כזאתי גדולה.

הולכת שם בשביל ובאמת הייתה מדהימה חיפושית יפה.

ופתאום הילד תפס סלע גדול והתחיל להתקרב לחיפושית והרים את הסלע ואני באותו רגע צעקתי עליו לא, מה אתה עושה?

ממש צעקתי עליו.

כעסתי עליו כאילו אתה הולך להרוג את החיפושית, תפסיק את זה.

מה אתה עושה שטויות?

הוא כמובן.

פרץ בבכי בכי תמרורים של הדבר הזה אני הרגשתי מאוד רע.

זה שממש צעקתי עליו ובאמת צעקתי מתוך איזה שהוא אינסטינקט שכאילו אני לא רוצה שיהרוג את החיפושית.

ואז אחרי דקות.

ארוכות שהוא נרגע מהבכי אז הוא אמר אבל אבא, רק רציתי לעשות לחיפושית בית.

ואני ראיתי את זה.

בצורה מאוד מסויימת.

הוא ראה את זה בצורה מאוד מאוד אחרת.

איך שהוא אמר את זה גם עכשיו אני כאילו, בדמעות מלחשוב על הדבר הזה שכאילו באמת כל כך תמים, כל כך יפה, כל כך אכפתי ואני, אתה יודע, ישר השלכתי אליו את הרושם של ילד רע שרוצה לפגוע ביצורים החיים ופגיעה והרס.

ולמה וזה לא, זה לא צודק ומה?

החיפושית הזאת והיא כל כך מסכנה, כל זה השלכתי עליו באותו רגע באוטומט.

שבפועל זה יהיה משהו.

אחר לגמרי.

אתה יכול לעשות איתי איזשהו.

תרגיל קטן.

אפשר למנות.

בוא ננסה, אוקיי?

אז הנה משהו שקצת מעסיק אותי בתקופה האחרונה הפודקאסט הזה שהבאתי לעולם ואני עכשיו ממש בפרקים הראשונים שלו.

ובאופן טבעי מי שמקשיב לו, רוב האנשים שמקשיבים לו זה אנשים שיותר מקשיבים לו בגלל שהם מכירים אותי, בגלל שאפילו קצת רוצים לרצות אותי אז הם מקשיבים, נותנים פידבק.

לאט לאט מתחילים לשמוע גם אנשים שבעצם זה הגיע אליהם ולא מכירים אותי, אבל אני שם לב שהפודקאסט שנולד בכלל בתור איזה שהוא פרויקט של מימוש עצמי ושל ליצור איזה שהיא חוויה מעניינת ונוגעת עבור עצמי.

פתאום אני עסוק בכמה לחיצות, היו כמה פלייס, כמה סטריים, כל לייק וכל קליק מאוד מאוד מטרידים אותי ואני בודק כמה פעמים ביום את ההתקדמות שלהם.

כמובן שההתעסקות הזאת לא מקדמת אותי לשום מקום ובכלל מתסכל אותי למרות שזה התחלה וזה אולי קצת מוקדם מידי להיות מתוסכל.

מתסכל אותי שלא הרבה יותר אנשים שומעים את זה ושאין הרבה יותר אנשים שמצאו את זה מעניין ובעל ערך ומושך עבורם.

אז איך אתה יכול באמצעות גישה משחקית לעזור לי גם להסתכל על זה בצורה שתרגיש לי יותר טוב, אולי גם תוביל אותי למקום יותר מוצלח.

אוקיי, אני.

1000 יש אם היינו מתעסקים, היינו עכשיו באיזשהו סדנה או משהו כזה, אז יש הרבה מאוד מתודות שאנחנו יכולים לעשות את זה בקבוצה ובתור וגם עם עצמך, אבל אנחנו עכשיו לא בסיטואציה.

אתה עכשיו כשאתה מתאר שאתה מתעסק בקליקים או לא מספיק או לא מספיק אנשים יש שמה אחד איזה שהיא הסחת דעת או התעסקות יודע או אובססיה שהיא גם טבעית.

אתה יודע, אתה עושה מה שאתה רוצה, שיראו אותך, שיכירו בך, שתקבל הכרה, אישור, אהבה.

נשמע לי הכי טבעי בעולם.

אני גם לא עושה את הפודקאסט הזה למגירה אני אני מעלה אותו ורוצה שהוא יגיע לאנשים.

אז.

א.

זה בסדר שאתה מתעסק בקליקים?

זה נשמע לי אנושי וזה צרכים הכי בסיסיים של להיות בעולם הזה ולהיות באינטראקציה עם אנשים אחרים.

אז 1000 זה בסדר, אל תרגיש רע עם עצמך.

והדבר הזה של הלא מספיק אנשים, זה כנראה מעורר תחושה.

אתה יודע שזה לא מספיק טוב, אולי זה אומר משהו עליך, אתה יודע, אולי אתה מרגיש.

וואי אני לא מצליח, אני לא לא יודע כל אתה יכול לספר לי את.

את החוויה שלך, החוויה.

היא שוואלה זה לא מספיק מעניין, זה לא מספיק טוב, זה לא מספיק מושך.

יש מלא פודקאסטים אז אנשים הזמן שלהם מוגבל, תשומת הלב שלהם מוגבלת.

אוקיי.

אז בוא אני אשאל אותך קודם שאלה מקדימה אנחנו עושים פריסטייל כן, כי לא, אין לי פה איזה שהוא.

אני הייתי רוצה לבקש ממך.

להציע כך.

רגע לחשוב ואז תערוך את זה החוצה את הזמן של יקב, את השהייה קח רגע לחשוב.

הדבר הזה שאתה.

רואה, אתה יודע שזה לא מספיק טוב שיש מלא פודקאסטים, יש מלא פודקאסטים בשוק, מי אני בכלל שיכול להביא משהו שהוא שונה?

למה שמישהו ירצה?

מה זה אומר עליי?

מה זה אומר על העתיד?

כל הדברים שעולים לך עכשיו?

תן לי איזושהי.

פרשנות שהיא לא מחשבתית, שהיא יכולה להיות אחרת.

חדשה שאתה לא מכיר, שהיא באה לך בהפתעה, שאתה מפתיע את עצמך, תפתיע את עצמך רגע.

שזה יכול להיות.

קביל באותה מידה.

עולים לי.

עולים לי דברים, אבל.

הם לא מרגישים לי קבילים באותה מידה.

יש פה משהו נכון, שהסיפור שלנו מרגיש יותר קביל תוקף מסיפורים אלטרנטיביים.

מחזיקים בו, אז להגיד לך דברים שעולים.

לי למרות שאני לא מרגיש שהוא בר תוקף באותה מידה.

אוקיי, צריך להגיד.

את כל השתיקה חשבתי על זה הרבה, הייתה הרבה שתיקה אבל בעריכה מן הסתם הורדנו את השתיקה הזאת כי אנשים לא יעניין אותם לשמוע שתיקה.

למרות שהנה סיפור שאני מספר לעצמי יכול להיות שצריך להקליט פרק שרובו שתיקה ויש אנשים שימצאו את זה מעניין.

אז למשל מחשבות שעלו לי בראש זה אוקיי.

בכלל מה זה משנה מכמה מקשיבים יש?

אני בכלל לא עושה את זה בשביל הכיף שלי לדבר עם אנשים מעניינים אחר כך לאבד את זה.

כשאני עורך את זה אחר כך, אז זה עוד עוד דרך לאבד את זה.

לחשוב שוב על הדברים, להבין אותם מחדש.

סיפור שני זה בכלל לא בשביל השומעים של עכשיו, זה בשביל הפודקאסט הזה יהיה באוויר המון זמן וכל בן אדם שמתישהו בעתיד יתקל בו וישמע אותו וזה יגע בו.

באיזשהו אופן זה בעל ערך.

אני לפעמים שומע קטעים מפודקאסט כזה או אחר, שזה אפילו פודקאסטים שאני לא בהכרח עוקב אחריהם באופן קבוע.

שפתאום משהו קטן ששמעתי עושה לי משהו נוגע בי.

אפילו נותן לי רעיון, נותן לי כיוון עוד סיפור אפשרי.

טוב, יש כאלה כל מיני הסברים שאני נותן לעצמי טוב זאת את ההתחלה, לאט לאט זהיצבור קהל.

כל מי שעשה פודקאסט יודע זה לא שאל ההתחלה פתאום מלא אנשים שמעו אותו עוד הסבר אפשרי זה שביחה לפודקאסט הזה הוא לא הדבר עצמו, אלא הוא סוג של חוויה שמכינה אותי למשהו אחר בכלל.

עוד דבר שעולה לי בראש זה כשאני מסתכל על הפודקאסט ואני רואה שיש נגיד כמה עשרות של אנשים.

שהקשיבו לו אז זה כאילו לא נראה לי הרבה.

אבל אם עכשיו הייתי בחדר והיו יושבים כמה עשרות.

ומקשיבים זה היה דווקא מאוד, כאילו לא הייתי מזלזל בזה.

זה היה נראה לי אחלה.

כן יושבים ומקשיבים.

רק בשבילך אתה.

יודע כאילו בעולם של היום שבו המטבע הכי חשוב הוא התשומת לב, מישהו בחר להקדיש את תשומת הלב שלו בחיים הכל כך כאוטיים ולחוצים שכל הזמן אתה צריך לרוץ ולהגיע ולהספיק, והוא פינה לעצמו זמן בשביל להיות רק איתך.

וואו כמה עשרות.

וגם.

שאלה מה זה העניין הזה של כמות?

הרי זה לא שאני מתפרנס מהפודקאסט הזה, זה לא שהכמות חשובה לי כי אני הולך למכור פרסומות פתאום או משהו כזה.

אנחנו לא מדברים על גדלים כאלה של קהל, האם זה יותר בעל ערך של 100 אנשים?

שמעו את זה על הדרך וזה היה להם סבבה, מעניין, נחמד או ששניים שמעו את זה וזה היה מאוד משמעותי בשבילהם.

בדיוק להיות שיותר משמעותי ובעל ערך השניים האלה מאשר מהאנשים שסתם זה.

על יד האוזן אז קודם כל אתה יכול.

לראות, אפילו אם זה עכשיו נגיד, אנחנו עכשיו בשלב מאוד התחלתי של זה משחק שהוא יותר אינטלקטואלי, יותר אינטלקטואלי, אבל אפילו רק לצורך אני חייב.

להגיד למרות שזה אינטלקטואלי ואני כאילו אומר את זה כי סתם זה עובר לי בראש.

אני כן יכול לשים לב על איזה שהיא השפעה זוחלת שיש לזה על ההרגשה שלי כרגע.

אז.

ההשפעה הזאת תתמקד בה, כי היא זו שחשובה, כי היא בעצם אתה יודע איזה שהוא תזכורת קטנה מהמציאות שיש פה משהו אחר, מעבר לדבר שאתה בטוח שהוא ככה וקשה לה לחדור את הדבר הזה ואת החומה שאנחנו כל כך התרגלנו לחשוב דרכה כל כך הרבה שנים.

אבל התזכורת המזדחלת הזאת היא פרייסלס, כי היא מספרת משהו שהוא באמת.

יש לו המון פוטנציאל גם בשבילך וגם בכלל.

כי את אותה תובנה שיש לך הרבה מאוד אנשים יכולים לחוות מהשיחה מהשיחה איתך הם יכולים להרגיש דברים דומים על עצמם ואז יכול להיות להם מאוד משמעותי.

ואני אני רוצה אפילו לקחת את זה אפילו עוד טיפ, עוד עוד צעד אחד קטן בדבר הזה כאילו אתה תיארת סביבה פודקאסט שלך.

אתה יודע שאתה מתעסק בקליקים שאתה רואה שזה לא מספיק אנשים עדיין זה שכאילו בסופו של דבר.

המדד ההצלחה שלך הוא אתה לא אתה לא כאילו אחד מהם כן, אתה לא עומד בו.

הוא לא מצליח עכשיו מעבר לשאלות אתה יודע איך הוא יצליח אם אף אחד לא יודע עליו?

כי אם זה רק בהתחלה עכשיו רק כמה אנשים שמעו עליו החברים וזה עוד לא התפשט נשים את זה רגע בצד אבל אני רוצה רגע לשים סימן שאלה על המדד ההצלחה הזה ולנסות לשחק ביחד, אתה יודע מתוך מה שאמרנו קודם, בצורה פתוחה, סקרנית, שקטה.

ומצד שני מתוך איזה שהיא הפסקה מתוך הרפיה לא לחשוב להפך להרכות ואני רוצה רגע לקחת.

את הדבר הזה של מדד ההצלחה ולשאול אותך האם בתוך הדבר הזה של הצלחה יכול להיות מדד הצלחה אחר לגמרי?

כי הטענה שלי.

שאפילו בכמה צעדים הקטנים שעשית, שהם כאילו בייביס סטפס כביכול בסטייט אוף מיינד שלך.

אני טוען בביטחון רב ומלא שכבר הצלחת וכבר קיבלת.

כבר קיבלת המון דברים בדבר הזה, והפודקאסט הזה הוא הצלחה.

הוא ממש הצלחה פשוט במדדים טיפה אחרים ממה שאתה, אתה והרבה אחרים מודדים אותו.

ואני רוצה רגע שתגיד לי מה כבר קיבלת מהפודקאסט הזה?

במה כבר הצלחת?

המון האמת.

המון אז תגיד לי אתה שואל?

המון.

קודם כל בזמן, בזמן סופר קצר פגשתי מלא אנשים מעניינים ושוחחתי איתם שיחות מאוד מעמיקות, לא מכל השיחות האלה יצאו פרקים של פודקאסט, אבל כל בן אדם כזה אני יכול להגיד השפיע עליי באיזה שהוא אופן.

גם למדתי ממנו משהו גם גרם לי לחשוב על דברים שלא חשבתי עליהם קודם.

אז קודם כל זה הייתה חוויה.

כבר הזמן הקצר הזה הייתה חוויה, חוויה מהירת עיניים עבורי, דרך אגב, מהירת עיניים בעוד מובנים גם במובן של פתאום גיליתי כמה אנשים חושבים על עצמם קהל יוצא דופן, למרות שזה לפעמים זה אנשים שאני מכיר כבר שנים ואני אף פעם לא חשבתי עליהם כעל יוצאי דופן.

אני יכול להגיד שהעיסוק מהפודקאסט, העיסוק, העיסוק בפודקאסט הזה הגיע ברגע.

התחלתי אותו ברגע, ואולי אפילו.

של של תקופה שהרגשתי בה קצת יותר.

יותר חוסר מימוש, חוסר משמעות, ואני יכול להגיד שהעיסוק בפודקאסט הזה מאוד שיפר לי את ההרגשה.

מדד יכול להיות בכלל כמה סיפוק וכיף, ועניין זה מייצר עבורי.

עוד דברים שזה.

נתן לי זה הפגיש אותי עם כל מיני אתגרים שהם אתגרים שפחות התעסקתי איתם קודם כל מיני אתגרים טכניים, של הקלטה, של עריכה וכמה שזה ישמע שולי ההתמודדות ��יתם וגם המציאת פתרונות עבורם.

לפעמים בניגוד למה שאנשים אמרו לי שמא טוב ומה לא טוב ומה נכון ומה לא נכון גם כן זה היה משהו שנהנתי.

מעצם החיפוש נהניתי מלמצוא תחושה, תחושת סיפוק שזה שזה מתממש.

שפתרתי משהו לשים לב.

שאפילו השאלה הקטנה הזאתי, שבאמת אפילו לא נכנסנו לעומק של הדבר הזה ששאלתי אותך מה כבר מה כבר קיבלת, במה כבר הצלחת?

כאילו שהפודקאסט הזה הוא כבר הצלחה.

לא הצלחה במדדים של העולם.

העולם בחוץ הצלחה בשבילך בעיניך.

כשאתה עומד מול המראה, אז אמרת שאתה היו לך מלא שיחות משמעותיות ותובנות משמעותיות שאחרת לא היו פה.

לא היו קורות.

למדת על עצמך?

ועל אנשים אחרים התמודדת עם הרבה אתגרים ופיתחת יכולות תוך כדי תנועה.

זה שיפר לך או עודד אותך או או יצר איזה שהוא שוני שינוי אצלך מבחינה של איך אתה מרגיש עם עם עצמך.

אני יכול להגיד לך שאתה אפילו לא יודע איזה עוד הצלחות יש וגם אני לא.

זה לא שאני יודע ואני מסתיר.

אתה לא יודע איפה זה פגשת?

בן אדם אהוב אתה לא יודע בעתיד איפה זה לאן, לאן זה יגיע.

וגם השאלה אתה יודע אם זה משנה אבל בסופו של דבר אתה עושה מתוך איזה שהוא מקום פנימי של עצמך, של המוטיבציה.

אתה עושה כי בא לך.

זה מה שדיברנו עליו על כל המשחקיות אתה עושה דברים כי בא לך אף אחד לא מחייב אותך לעשות פודקאסט וכשאמרתי.

שאני הולך לעשות פודקאסט הרבה אנשים שאלו אותי אוקיי, אז מה המטרה?

למה זה נוהל ואמרתי להם והרגשתי בסדר עם התשובה?

לא, אין לזה מטרה, זה לא אני לא עושה את זה כדי.

להשיג איזה שהוא משהו בשלב הבא.

אלע עצם העיסוק בזה הוא סוג של משהו שעושה לי כמו שאתה אומר זה במשחק משחק זה משהו שאנחנו נהנים מהדבר עצמו ולא מנסים באמצעותו להשיג מטרה.

זהו בדיוק המשחקיות.

זה משחקיות טהורה, כי הדבר הזה של המה המטרה זה משהו שאנחנו כל כך רגילים לחשוב, לחשוב את דרכו, אבל זה לא באמת ככה.

עובד.

מה המטרה של החיים?

מה משמעות החיים?

מה מטרת החיים?

מה?

מה אני אני כשאני רוצה לפגוש את הבן אדם שיגיד לי אותו נכון.

אנחנו חיים, אנחנו פשוט חיים אז כל ההיתנות.

הזאת.

כל מטרה שניתן.

לחיים היא סיפור שאנחנו מספרים שאני.

מאמין בו בסוף בסוף בסוף.

אני ואתה הולכים למות ועל פני הנצח והביגבינג, ומה שזה לא יהיה, אנחנו אפילו לא גיר קטן או פסיק בתוך כל הסיפור הזה.

אבל וואלה.

כולם חיים את החיים כאילו יש לאן להגיע ואני מישהו חשוב, אתה יודע, זה זה נע בין מגוחך, עצוב, מעורר פליאה.

אני במגמה הפוכה אני במגמה של לוותר על השאיפות ועל היעדים ואני בעבודה שלי לא מחפש לקוחות.

אני מחפש חברים לשחק איתם, שרואים את הדבר הזה ורוצים ורואים את הפוטנציאל.

זה מה שמעניין אותי ואני לא.

אין לי איזשהי נקודה עתידית שאני רוצה להגיע אליה כי.

אף נקודה עתידית שקבעתי לא הגעתי אליה.

זה הניסיון עבר מלמד אותה.

ולא רק.

שזה לימד אותי לימד אותי שטוב שלא הגעתי לנקודה עתידית שחשבתי שהיא הנקודה הנקודה העתידית.

וגם שגיליתי אתה יודע יש לי בפייסבוק.

בתמונת מעל התמונת פרופיל יש שם איזשהו ציטוט שאני המצאתי שאומר שכולנו צבים שמחפשים את הבית וכל המועדף הזה והחיפוש הזה והניסיון לקבע משהו שהוא לא אי אפשר לקבע.

הרצינות הזאת או היא הרצינות הזאת והרצון כל הזמן להיות במקום אחר מחוץ ואני יכול אדם מחפש את האושר ואת.

השמחה ואת ההגשמה, כשבפועל יש לך אותה גבה.

היא פה, אתה בבית?

לי זה לא עבד.

אני לא מכיר אנשים שזה עבד להם, למרות שהם מספרים לעצמם שכן, ואני באופן אישי לפחות בעניין של זה כבר.

והרווח של הדבר הזה הוי פרודקט של ה של הדבר הזה שנראה ייסלס וטיפשי הוא בעיניי הדבר הכי גדול שיכול להיות הכי גדול שיכול להיות שכולם מחפשים אחריו.

אז הנה, הנה דוגמה.

לפרספקטיבה ששאלת גם איך אני חי את חיי, אז אתה יודע, אם אני מסתכל דרך העיניים של העולם, העולם בחוץ, הקריירה שלי, ההתפתחות המקצועית, ההישגים המקצועיים שלי, הטייטלים הכסף שעשיתי הרבה מאוד אנשים שהסתכלו דרך הפרספקטיבה הזאתי יראו בי כישלון, כישלון.

כי לא לא עשיתי מלא כסף ולא הגעתי לטייטלים שרבים מחבריי כבר עומדים בעמדות בכירות בחברות ובמשק ומגיעים למקומות מטורפים, ואני לא הרווחתי כמוהם, ואני את הטייטלים שלהם, ואני לא מיליונר, אבל אם מסתכלים מעיניים אחרות, אני בכלל מיליארדר.

אני מיליארדר מטורף, אני מיליארדר של זמן, של חופש, של יצירתיות, של אפשרויות פעולה ודרגות פעולה בעולם.

אני מיליארדר.

ברמת הסבל שאני חווה באינטראקציה שלי עם החיים.

אז כאילו וואלה אז סבבה.

מישהו אחד הסתכל עליי דרך העיניים של הכסף ויש אנשים שעושים בשעה את מה שאני עושה בשנה.

סוף הכיוון אם.

הייתי מתחלף איתם בחיים בחיים.

בדרך כלל הכותרת.

שאני נותן לפרק זה שר פאר מארח את בני פייביש אדם.

יש לך.

המשך לשורה הזאת, אדם.

ויגיד לך, אדם.

רוצה.

מתיימר, מנסה, נופל וקם ולומד מזה כל הזמן.

להקדיש את חייו.

בלראות.

את הרגיל כיוצא דופן.

וואו מקדיש את חייו.

לראות את הרגיל כיוצא דופן ומקווה להצליח.

כי גם מהמקדיש את חייו, יש פה יומרה מאוד מאוד גדולה שאני.

אני לא רוצה לקחת אותה כי כי אני יכול גם שליפול ויכול גם לשכוח ויכול להירדם.

איך המור פעם?

אני אני אצליח או שאני אמות בניסיון.

וזה גם מה שמתקשר למה שאתה אמרת קודם על זה שאתה יודע שהיית מובטל, לגלות כמה אנשים.

רואים את עצמם כיוצא דופן.

כי הם באמת יוצאי דופן, הם באמת יוצאי דופן.

המנקר.

רחובות שאני פוגש כשאני יוצא לעשות הליכות הוא לא שונה ממני, הוא מדהים.

הוא הוא מורה לחיים.

הוא לא שונה מהקבצן ברחוב.

והקבצן הרחוב לא שונה ממני והוא לא שונה מהמנכ ל שבטוח שהוא שהוא מחזיק את כל העולם על ה על האצבע הקטנה הם לא הם אותו הדבר.

פשוט יש כאלה שהם יש להם מיתוג יותר טוב.

ויש כאלה שהנסיבות חיים שלהם, שמו אותם במגרש משחקים טיפה אחר שיש בו הרבה יותר אפשרויות והרבה יותר אפשרויות של שליטה.

אבל זה קשקוש, זה קשקוש.

אני כאילו ממש מתרגש שאני אומר את זה אבל זה פשוט ככה.

ואני חושב שבאמת היוצא דופן זה לגלות את היוצא דופן.

כי הוא שם, הוא פשוט.

שם הוא שם אז אתה יודע אז כל אחד יגיד כן יוצא דופן ואז הוא יגיד לך את המיתוג שהוא בנה לעצמו ואני ככה והלייבל שלי הוא כזה.

אבל כאילו.

נו, איך אמר אסי כהן מספיק עם השקר הזה?

מספיק עם השקר.

הזה.

מספיק עם העמדת.

הפנים הזאת מספיק עם הנשף מסכות שבו.

כולנו ילדים עם חליפות וטייטלים ומשכורות ושאיפות שמנסים להעמיד פנים שאנחנו, מישהו שאנחנו לא.

זה לא כזה רציני אין כל כך לאן להגיע.

זה לא כזה חשוב אם תצליח או לא תצליח בסוף אתה הולך למות.

אין משמעות כזאת גדולה לחיים כמו שאתה מייחס לאף אחד לא יזכור אותך אז בוא תהנה.

תהנה ביחד עם.

זאת את הבן אדם מאוד רציני.

זה מה רציני?

כי החיים כי כאילו כי אני פה.

כי אני פה וכאילו אתה.

יודע לפגוש, לפגוש את החיים האלה, אז איך אתה?

מסביר את.

לכאורה, הסתירה הזאת היא בין בוא לא ניקח את החיים כל כך ברצינות לבין אני בן אדם די רציני.

איך אתה מסביר את הסתירה הזאת לעצמך זה לא באמת.

זה לא באמת סתירה, יש איזה שהוא.

אני לא זוכר מי הוא היה, אבל כאילו.

איזשהו ציטוט מאוד יפה שהוא אמר.

מה אני אגיד את זה באנגלית?

הוא אמר וואט בוידוינג' סורינג פורטנט הוא איבד סיריסלי והחיים האלה.

נכון, אני אבק אני גרגור אבק על פני הנצח, אבל בזמן הזה שאני פה.

זה חשוב.

לי.

יש לזה משמעות היכולת הזאת לפגוש את החיים במגע ישיר עם עם התנועה הזאתי.

זה מדהים, זה קסם זה פלא מטורף.

לפגוש את המשחק האינסופי הזה, יודע לרקוד בדבר הזה, אתה יודע.

זה מדהים.

זה מדהים.

למה שאני לא אקח את זה ברצינות?

למה שאני אעדיף איזשהו טייטל או איזשהו הישג מסוים או משהו שכדאי איזשהו סיפור שקרי ממוצא אחר?

למה שאני אעדיף?

איזשהי מציאות מדומיינת שמשווקת כמשהו מגניב כשבפועל היא חלולה הריקנית.

כשיש לי את הדבר האמיתי ביד.

איך, איך לא.

למה שאני אעדיף פרוזה פלסטיק שיש לי יהלומים?

למה?

לי המחשבה שבעצם הרצינות שזה בעצם דרך להגיד שאנחנו מייחסים לדברים חשיבות מאוד גדולה, היא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הגברים הם לא באופן אינהרנטי חשובים או רציניים.

ואם הסיפור הזה משרת אותנו, זאת אומרת נותן לנו משמעות, נותן לנו עניין, נותן ערך לדברים, נותן טעם לחיים.

אז זה אחלה סיפור.

ואם הוא סיפור שהרצינות, שבה חשיבות שאנחנו מייחסים לדברים.

דווקא תוקע אותנו, מכשיל אותנו, גורם לנו דאגה, סבל אז אולי אז שווה לערער על הסיפור.

שזה רק סיפור, נכון?

הקושי או הסבל או האתגר הוא בעצם אינדיקטור אינדיקטור שמשהו בסיפור הוא לא נמצא בהלימה מול המציאות ושווה לך לבדוק את ה את הסיפור הזה ולבדוק אם יש אפשרות אחרת, ויש אפשרות אחרת, והמשחקיות הזאת, שהיא הטבע שלנו, היא ממש הטבע שלנו.

אני אספר לך סיפור שהרבה אנשים לא מכירים.

בתי הספר, אתה יודע איך הם הומצאו על ידי פרוטסטנטים המטרה הראשונה הייתה ללמד אותם קריאה את הילדים כדי שיוכלו לקרוא את התנך, ומטרה השנייה הייתה פרוטסטנטים באמונה שלהם.

יש להם אמונה מאוד מאוד נוקשה על על, על אלוהים ועל עבודה שלהם, והעבודה של האל היא משהו שהוא מאוד מאוד רציני וחייבים לעשות את זה בצורה מאוד מאוד רצינית ובשביל זה.

הנטייה המשחקית המולדת שנולדנו איתה היא בכלל סודרת את הכוונה.

כי המשחק הוא בעצם חצר המשחקים של השטן.

אז מה אנחנו צריכים?

לעשות, אנחנו צריכים לשבור את רוחו של הילד.

אני ממש בדמעות כשאני מספר את זה אני צריך לשבור את רוחו של הילד ואת איך שהבריאה ברעה אותו למנוע ממנו את הדבר שהוא זאת הלמידה האמיתית של לשחק ואני צריך ללמד אותו להיות צייתן וללכת לפי החוקים ולהיות רציני.

ואז כל המערכת הזאת שנולדה בפרוסיה אם אני לא טועה הנוקשות הפרוטסטנטי זאת הפרוסית התקבעה בכל מערכת החינוך ומשם המשיכה אחר כך.

למהפכה התעשייתית שזה.

לא תפוא עליהם של ללכת על פי החוקים, ולעבוד כמו מכונה.

הנוקשות הזאת של מצד אחד לשבור את הנטייה הטבעית של הילד, ומצד שני ממש לתכנת אותו בכוח על ידי שימוש בסמכות ועונשים לא עונשים כמו היום, עונשים של פעם, של מכות ועונשים מאוד מאוד כבדים וכבוד לסמכות ועבודה על פחד ומדידה והשוואה וכל השיט הזה.

למנוע.

ממנו להשתטות ולשחק כמו שילד רוצה ואמור לעשות ולעשות לו להכניס אותו לדבר הרציני הזה של עבודת האלוהים.

גם ביהדות יש משפט כזה שאומר לצים לא תשב כשבפועל.

זאת הלמידה האמיתית, זה החינוך האמיתי.

אתה יודע שחיות בטבע כשמונים מהן את היכולת לשחק, הן מתות, הן מתות.

כי הם לא הם.

מונעים את היכולת ללמוד איך לחיות, איך לשרוד והמערכת המערבית אני אני אגיד את זה בצורה בוטה הורגת את הנטייה הטבעית.

ודורשת ברגל גסה את איך שאנחנו לומדים את איך שאנחנו באמת אמורים להתפתח, את איך שאנחנו אמורים לפתח את היכולות שלנו כדי להיות אנשים שיודעים להיות ביחסים ולהתמודד עם משברים ועם שינויים וללמוד על עצמנו ולגדול.

הדבר הזה שסיפרתי לך עליו והצורה שבה אני חייב.

את חיי, כביכול, זו גם העבודה שלי.

וזה לא משהו שהוא שלי, זה משהו שהוא יכול לעבור לכל בן אדם באשר הוא שרוצה בזה.

אתה יכול.

לספר לי קצת על הכלי הזה שפתחת שעוזר להטמיע את הרעיונות האלה של אתם פליי.

שבעצם יש פה שניים אחד זה אתם פלייס זה הגישה הזאת, זה המיינד סט הזה שהוא פשוט כותב למה שקורה גם ככה בעולם וזה מבוסס על כמה דיסיפלינות שאני איגדתי ביחד מבוסס על פסיכולוגיה קוגניטיבית ועל פילוסופיה של אלפי שנים ועל מיינדפולנס ועל משחקיות וכל הדברים האלה ביחד מתנקזים לאתנטיפ פליי שאומר משהו מאוד פשוט.

הסיפור שאתה מאמין בו ואתה מחזיק בו.

הנוקשות הזאתי, הקיבעון הפיקסטציה שיוצרת המון בעייתיות.

היא לא כזאת קבועה היא לא כזאת רצינית, היא לא כזאת אמיתית כמו שאתה חושב, ומזמינה אותך לשחק עם זה ולהגמיש את הדבר הזה ולראות שיש פה המון המון אפשרויות אחרות שאם תשחק איתן אתה תוכל לפתור בעיות, להתמודד עם אתגרים, לראות אנשים בצורה אחרת, לגשת בכלל לכל הנושא הזה של איך אני מתנהל בכל תחום ותחום בצורה שהיא אחרת וחדשה לגמרי.

והמתודולוגיה הזאת.

באה לידי ביטוי דרך הכלי הזה שפתחתי שלילה זה בעצם ראשי תיבות של לוקינג.

בצורה מפתיעה או שלא בדיעבד הבנתי את זה שזה גם מתכתב עם המושג שליילה בתרבות האיננדואיסטית שהיא מדברת באמת על המשחק הקוסמי, שהכל הוא בעצם איזה שהיא הרפתקה או מחזה משחקי שהכל קורה בו ללא מטרה וללא שום איזה שהוא יעד מסוים.

והכלי הזה מאפשר במגוון מתודות משחקיות מהנות להתחיל לשחק ולהגמיש את התפיסה הזאת ולראות שמה הרבה מאוד אפשרויות חדשות דרך האפשרויות שיש בתוך הכלי והכלי הוא מאוד פשוט.

הוא בעצם מגוון מאוד מאוד גדול של פרספקטיבות, להתייחסות ולגישה למצבים או לאתגרים או לחיים.

ויש הרבה מאוד דרכים לשחק עם הדבר הזה, בהתאם לסיטואציה שבה אתה נמצא בה.

אבל הכוונה היא תמיד אותה הכוונה לקחת משהו שברור לך שהוא יושב עליך, שמעסיק אותך, שמקשה עליך ולהתחיל לשחק איתו במגוון מאוד רחב של דרכים כדי לראות שבעצם אתה מרחיב את התמונה, את היכולת שלך להסתכל על התמונה.

וכשאתה מרחיב את היכולת הזאת, אתה יכול לראות שם הרבה מאוד דברים שלא ראית קודם.

תודה.

רבה על השיחה הזאת היה לי כיף תענוג לדבר איתך רציתי להגיד.

שזה היה הדדי שר ובאמת תודה רבה וממש היה לי כיף לעשות שיחה שלא היה לה שום מטרה ושהיא הייתה מאוד מגניבה לי ועם תובנות ותודה באמת תודה.

סוג של.

משחק נכון, שיחקנו בראיונות, שיחקנו במחשבות, כן, כשהצלחנו לעשות.

שיחה שהיא באמת משחקית והיא לא למען משהו והיה לי כיף.

אז תודה אם אתם רוצים לדעת.

עוד על בני ועל הגישה שלו חפשו בני פייביש או את שם החברה שלו.

פלי ותמצאו חומרים מעניינים ומועילים זה היה יוצא דופן.

הפודקאסט שמארח אנשים מיוחדים.

שלא הולכים בתלם שחושבים אחרת ופועלים וחיים בדרך שונה.

אם אתם מכירים אנשים כאלה, או אם אתם כאלה בעצמכם, אשמח שתצרו איתי קשר בדופן 2025 את גימייל נקודה קום דופן 2025 את ג'ימייל נקודה קום להתראות.