יש שדיברו, ישנם את כיוון הניגון.

שהדברים שלי אפשר לומר זה חשיפה וזה.

אני מרגישה שהפודק שלך עושהיתי חס כי הגעתי לשלב בחיים אני בדיוק מוכנה לשחרר את העניין הזה שאני עדיין התעייפתי מלהסביר.

אני מוכנה להחשף.

אני יכולה לפתוח את הלב.

אם.

אתה שואל אותי מה הייתי רוצה שהם יהיו גאים בי על זה הייתי רוצה שהם יהיו גאים בי, על מי שאני קדם והייתי רוצה שיכירו אותי.

שאני אכיר אותה אלה דברים שחשובים לי באמת.

זה שאתה מעלה את זה זה רק זה מזכיר לי את מה ששאלת.

אותי אמרת לי את יודעת שאת מרגשת ואני מה אני חשבתי במשך שנים אני רק רציתי שהמשפחה שלי תתרגש.

קודם כל זה המתנה שלי לאבא שלי.

אחד הדברים המאוד חזקים שהוא השאיר לי ואני לא יודעת אם הוא יודע את זה.

זה דווקא נחמד להגיד את זה בכל זאת זה את התשוקה, אבל למוזיקה שאינה תלויה בדבר הוא היה פשוט מנגן והוא היה פשוט.

הוא היה עושה את הקולות וארוחות שבת ומלמדת אותנו משחקים מוזיקליים שאחר כך כשהגעתי לאקדמיה, הבנתי איזה עומק מוזיקלי יש בהם וכמה הוא לימד אותי מוזיקה עוד בלי שהוא ידע שהוא לימד אותי את הדברים הכי חשובים במוזיקה.

הוא לימד אותי את העשות את זה בכיף לעשות את זה מתוך מתוך הקשבה, מתוך חיבור, מתוך, לא כי כדי שיהיה שאני אהיה מצליחה לא כדי להראות משהו למישהו.

שלום וברוכים הבאים ליוצאי דופן, הפודקאסט שמארח אנשים מיוחדים שלא.

מירכאות.

שחושבים אחרת ופועלים וחיים בדרך שונה מהשאר.

אני שר פאר והיום אני שמח לארח את הזמרת והיוצרת ענת מלמוד.

ענת היא אחת היוצרות הכי מרגשות, מעניינות ואותנטיות שפועלות כאן כיום.

אם אתם לא מכירים את השם שלה, סיכוי סביר שאתם מכירים את היצירה שלה, למשל את השיר ניגון שמושמע עכשיו ברקע.

נפגשנו ביום שישי בצהריים בתפר שבין השבוע לסופו, ובשיחה עם ענת גיליתי שהיא מרגשת, מעניינת ואותנטית לא רק ליוצרת אלא גם כאדם.

השיחה שלנו היא הכי כאילו זורמת ונינוחה.

יש רק שני דברים שצריך באופן מלאכותי להקליט, וזה שאני אומר לך שלום וזה שאני נפרד ממך בסוף, אוקיי, זה צריך שיהיה להקלטה.

אוקיי, אז שלום ענת מלמוד.

מה?

העניינים.

מצויין איזה כיף לליאת פה אתך.

אני מרגשת מאוד.

איפה אני תופס אותך בחיים שלך כרגע לפני אחרי בדיוק באמצע.

וואו זה שאלה גדולה אני יכולה להגיד לך ופשוט אחרי הספונג'ה סיימתי ניקיון בבית.

וכן לפני הקניות אני אעשה ככה קניות ואני אעשה בישומים.

כונן בשבת אני מציינת.

אותך אני הלכתי לישון ממש מאוחר אתמול בלילה.

כי ערכתי איזה פרק שסיימתי להקליט.

ולכן לא הצלחתי הבוקר לקום לקבוצת המדיטציה שאני בדרך כלל קם אליה.

ביום שישי בבוקר ממש הייתי שפוך מעייפות.

אמרתי לפני שאני מקליט עם מנת אני חייב לעשות קניות אז הספקתי להגיע לסופר ולעשות קניות.

אז עכשיו אני יושב איתך בלי רגשות אשמה?

עשיתי את חובתי כלפי העולם והמשפחה.

אז זה יהיה המדיטציה, מדיטציה נעשה.

סליחה, זה סוג של מדיטציה לגמרי.

כשדיברנו בטלפון ככה לקראת השיחה הזאת, אז את אמרת לי גם אמרת לי על השם של הפודקאסט ואמרת לי שתמיד הרגשת חריגה.

את יכולה לספר על זה קצת?

אז בשביל לספר על זה, אני צריכה לספר קצת את הרקע שלי.

גדלתי.

במשפחה מרובת ילדים.

אנחנו ישיבה.

ואני רביעית במספר.

לצפות בהם וללמוד כמו מורים.

ויש לי 3 אחים קטנים בואו אחרי והם גם ההורים שלי.

והיה לנו כאילו יש לזה כמה היבטים לדבר הזה יש את העניין הזה שאני באמצע.

לא לב הגדולים, לא בקטנים משהו כזה אני צריכה תמיד אני יכולה לבחור פעם שאני תמיד תנו לי לבחור מה את רוצה לתת לך גדולים או אם הקטנים.

ותמיד נעשה לי קונפליקט כזה ואני שייכת בתגונים הבקטנים.

זה הכי בסיסי וגם פשוט יש נשמה יוצרת.

זה רגישה מאוד מאוד מאוד מאוד.

ובגיל צעיר מה שעניין אותי בחיים בזה זה גורם כנים.

זו תמימות רגשית כזה, ודיבורים וכל מיני דיבורים מאציים כאלו פוליטיקה שמדברים על כל מיני סיפורים של אנשים אחרים ופשוט פחות עניין אותי.

ובחברה, מה לעשות זה השיח הנפוץ יותר.

ולפחות בבית שלי.

והיה לי איזה מנגנון כזה שמה.

הייתי נכנסת לתחבורה משלי, אני זוכרת את זה מסודות שבת.

כולם מדברים בה מולה והם אומרים אני כזה מאוד מרגישה.

אנשים שלי מאוד מאוד עדינים שיש עומס צלילי הגוף שלי לא יכול לאבד את זה.

זה כזה מיד זה מוסלי.

אז בתור ילדה, מנגנון תהיה להתנתק.

משלי אז תמיד היו קוראים לאפסי פה לא מחוברת כל מיני כאלה שמות.

אני בתוך הדבר הזה אני גדלתי, רציתי לעולם.

אז זה אני חושבת שבזה מתבצע הג.

לקחתי את המוזיקה צעד קדימה, הייתי ניגנתי הרבה שנים, יש לי הרווחים שלא המשיכו עם זה אז זה היה כאילו עניין שלי.

אחר כך נכנסי לאור והתחלתי להופיע עם זה.

וגם זה תמיד היה ענת היא המוזיקאית.

היא כאילו עושה את הדבר הזה החריגה שלנו.

ופשוט אני חושבת שהלכתי ושחזרתי את החריגות הזה בכלל.

ואולי אם אני אגיד בכנות השנה אני באמת הראשונה.

מכבדת את השוני שלי.

וחוגג הזדקנות.

ואפילו.

מרגישה שאין כזה דבר.

בתוך תוכי אני מאמינה שכל אחד הוא חריג והיה לי את הזכות להיות מספיק חריגה בשביל לתת לאיזה מקום.

אם אני ארצה או לא ירצה.

ועכשיו יש לי את היכולת לשחרר את זה ממני.

לומר לא החריגים זה פשוט להיות מה שאני בשקט.

בלי כל הקולות האלה שהם לעומת משהו אחר.

כל אחד גם ככה יש לו את העניין של התפקיד שלנו זה לחשוף את השני.

אני יכול להגיד לך בתור בן אדם שכל חייו מרגיש חריג.

קודם כל אני מרגיש שזה משהו שהוא הרבה מעבר להיבט כזה או אחר.

זה אני חושב שזה הופך להיות משהו קצת קיומי, כאילו משהו שאתה מרגיש אותו ברמה מאוד מאוד בסיסית.

מה קרה בשנה הזאתי או איך פתאום בשנה הזאתי התחלת לאהוב את החריגות שלך ולחבק אותך וכל הדברים שאמרתי.

היה לי משהו פיזי שממש גמר אותי, עברתי את הציונים של הקורונה והגוף שלי השתבש לחלוטין ממש, והגעתי לקצה גופנית פשוט לא הצלחתי לתפקד יותר חזקתי את ההופעות בכוח הקשה, אבל זה היה בדיעבד יש מצב שזה היה אפילו טעות פשוט לשחרר את זה ורק להתעסק בגוף שלי.

ואז התחלתי תהליך של בירור עמוק.

גם קיבלתי אבחנה פיזית למה יש לי בדיוק?

והתחלתי עבודה על תזונה.

התחלתי עבודה רגשית מיו אנשים שמתמחה בזה.

ואיך שוק התהליך הזה הוביל אותי?

מה קורה לי בתוך מערכות יחסים?

כי שם בעצם היה הקושי הכי גדול שלי.

הרי החריגות שלי אם אני לבד, בלי אינטראקציה.

עם קונפליקטים, לבד עם עצמי.

אבל מול המשפחה בנפרד ומול קשרים שמעורבים רגשית שיש איזה קונפליקט אז ממש הרגשתי איך הגוף שלי מגיב.

לקונפליקט.

וכן אינטראקציות עם אנשים שנניח לא מבינים אותי.

לא מכבדים את המצב הגוסני שלי לקח לי זמן להאמין שזה בעצם שיקוף שלף.

שנים מתייחסת אליי.

וזה 3 שנים שאני באמת עושה המון המון עבודה ופשוט, אבל בקשטות הקדשתי את חייל הזה.

כל יום צדקתי מדיטציה.

השלתי נעליי כל מיני.

הרגלים לא טבעיים תפוסים ודברים כאלה, ובשנה האחרונה באמת הגיעה מלחמה והרגשתי שהיא עושה לי את הקופה האחרונה במסע הזה שהלכת עם זה עד הסוף זהו בגדול.

איזה תהליך כזה זה לא שזה אפס או מעט אני חושבת שזה בסוף בעיקר ממה שהשתנה אצלי בנקודת המבט.

שבעצם החוויה של החיים שלי בתוכי, שאם חווית החיים שלי לא טובה זה בעיקר קשה.

ואיך אני נברחת את הדברים שקורים לי ועד כמה אני מסכימה לקבל את המציאות כפי שהיא.

ויש לי אחריות, יש לי מה לעשות, זה לא חוסר אונים, זה משהו שאני יכולה לעשות לגביו משהו.

זה גם אם אני לא נמצאת, נניח במקום שהייתי רוצה להיות, האמת שיש לי מה לעשות לגבי זה וזה זה הכוח גדול.

כל כך גדול מאוד כי זה פחות אני נגררת עד למה שקורה.

אני אקטיבית, החיים שלי, אני מקבלת את התפקיד הספציפי שלי.

אני אומרת לי להכיר אותו גביו.

מה?

למדת לתפקיד הספציפי שלך?

יש דברים שמפתיעים אותי כל הזמן, עכשיו אני נמצאת באיזה נקודה שאני מרגישה שאף פעם לא מבין.

נתתי למקום.

אני גדלתי בבית של תורה, תמיד אני התעסקתי.

אני רוצה שהעסיק אותי נוהל לעניין אותי.

הרי כל הספרים היו מונחים לפני הרי כל מיני דברים שפגשתי בדרך ותמיד המשכתי למקומות האלה.

זה מה שהעסיק אותי מגיל צעיר.

ותמיד היה לי ברקע שהתורה.

היא מאגר אינסופי של חוכמה.

שהייתי רוצה לגשת אליה אבל אין לי אין לי אף אני לא יודעת מאיפה.

ובעצם בחודשים האחרונים.

נפתח משמה.

בטח משמה, ופתאום, אחרי הרבה עבודה פנימית אני אני הולכת למקומות שמתעסקים בתורה בפנימיות.

בזה עניין של תן לי הרבה כוח.

אז יש לי קול אני מפחדת לומר את זה בקול כי זה מאוד חדש גם עבורי אבל שהוא אומר לי אני צריכה ללמוד תורה בלומד תורה.

אני לא יודעת מה זה אומר.

אבל אני עכשיו בלימוד תורה אני לא מתעסקת במה יהיה בעתיד רק כדי לדעת שזה נותן לי המון המון כוח.

שזה מספר לי על המציאות דברים שעוזרים לי להתמודד איתה ויותר אמונה ויוצב שווה.

אז אני שם אני עכשיו אני אומרת כאן בעכשיו ובהווה ולא יותר מדי.

אם אני מתעסקת בעתיד זה תמיד לא טוב לי.

תמיד מכניס לי חרדות.

מירכאות.

שזה אחד לא נתיב אחד שלי.

נרטיב השני.

אני כמובן מוזיקה זה אני עוצרת.

זה בא לידי ביטוי בניגון בשנים שאני כותבת.

אבל בכל מציאות חיי ונקודת מבט.

זה לאו דווקא עכשיו שכזה או אחר שהם ירצו זה מי שהם בעולם.

מה למשל למד בתורה לאחרונה שפתח לך את המחשבה או גרם לך להבין משהו שלא הבנת קודם?

תילי ממש את הדברים החיים הכי טריים, הכי פחות מעובדים.

המון באזור של הפנימיות והכל היה לי הרבה שנים התנגדות לכסף.

זה התנגדות לכסף ואני גם לא רק מאשימה אותי כי יש משהו גם חברתי.

גדלתי לתוכו שהמוזיקאים זה לא יודע אם להתפרנס או זה לא פרנסה או כל מיני תפיסות כאלה, הפנמתי אותם ופשוט המשכתי עם הדבר הזה בתוכי.

זה תפיסה שאני רוצה להיגמל ממנה, כי בעיניי היא לא האמת בשום צורה, אבל בכל מקרה זה התנגדות לכסף.

ונגיד המילה שפע.

אז מאוד היה לי קשה איתנו איפה אני ואיפה השפע הזה, כאילו לא ממני.

הדבר הזה לא מדברת על הפנימיות שלי.

אני בן אדם פשוט.

מתלבשת פשוט אני הולכת מה מה לי את זה לשפע.

עכשיו יש קטע נגיד לחסידות.

אבל את רואה שהרבה פעמים מתעסקים במהות של מילים.

יש כל מיני משחקי מילים יפים, כאלה שמספרים בעצם על מהות של עניין.

אני אגיד חבר, אמר לי פירוש של שפע שזה שיתוף פעולה.

ופתאום נפתח לי אמרתי אוקיי, זה אני יכולה לחיות בשלום.

יותר מזה אני רוצה את זה, אני רוצה שפע, אני רוצה ללמוד לחיות בשיתוף פעולה עם הבריאה, עם אנשים, לפתוח את הראש, לפתוח את הלב, ומאז אין לי להתנהג בעצם מיד עם מברכת מידע ויש את האות.

פירוש שדומה לזה שמתכתב עם זה על מצוות.

מצוות זה בעצם אחד מהפיושים זה צבע אני ואלוהים צוות.

והצוות הזה.

ובעצם הוא עוזר לי.

אני לוקחת נניח שיש מצוות.

נניח שאני נוטלת ידיים בבוקר כן קמה ואני יוצאת כל יום אני משתפת את הידיים שלי ומצווה במעשה הזה.

אני אומרת לאלוהים שומע, אני צריכה או צריכה לשתף אותי, אני שותפה איתך, בוא נעבוד, בוא נראה איך אפשר לעשות טוב בעולם.

כלומר אני מכניסה דרך הפעולה הפיזית שלי.

אני מכניסה אנרגיה של כל הבריאה.

ולא רק אני פה, אני פה בשביל בשביל להתחבר עם כל הבריאה.

וזה ממש זה מאבק יומיומי זה לא פשוט וברגע שאני מבינה שזה העניין של מצוות.

ובעצם סך הכל כל עניין שאני עושה זה הופך אותו לאנרגיה חיובית.

לא?

אמון זה קצת דומה למדיטציה, זה קצת דומה כי בעצם לשים לב למה שהם עושה ואני מכניסה את הקדושה בתוך הדבר.

אני יכולה לעשות את זה לצורך העניין והכוונה שלי בכלל לא תהיה שם ואני לא אשים לב ואני אעשה את זה רק מתוך הזרוטינה.

מתוך איזה משהו.

הרגלי כזה וזה לא משהו שאני רוצה לעשות.

אני רוצה להתכוון לחיים שאני רוצה להתחבר אליהם.

הטבעת קודם שאת החריגות את מרגישה בעיקר מול מערכות יחסים.

זאת אומרת כשאת לבד את פחות מרגישה את זה.

כשאת מרגישה את זה יותר במפגש שלך עם אנשים ועם העולם.

איך מערכת היחסים שלך עם אלוהים?

ממש הצלה.

תשמע, אני יכולה לתאר לך את זה.

תשמע, אני יכולה לתאר לך את זה יפה יש שתיים 10 צעדים באיזה שיפור שאני גם עשיתי פוסט כדורים ללמוד אותה.

ושם בשיטה הזאת, מגדילים בין אמונה לבין אמון.

נניח שאנשים מאוד מכורים לשליטה כמו שאני אני יש לי ההתבגרות שלי הגדולה זה לשליטה שליטה או לפחד.

ואחד מה ההבדל?

לא יודעת שליטה זה מתוך פחד כן, זה שהוא ניסיון להחזיק את הכל, להחזיק את החיים כאילו שיש לי שליטה עליהם.

מה אני ואני יצרתי את החיים.

מי שיצר אותי הוא יפליט מתי אני אלך מפה ולי אין שום שליטה על זה.

אותו דבר הם רואים אחרים גם על אנשים אחרים.

אני לא יכולה לשלוט על החיים של אנשים אחרים.

אני יכולה לעשות הכי טוב כדי להתייחס אליהם יפה כדי לאהוב אותם כדי לעשות את המציאות.

חיים שלי הכי טובה פה כאן ועכשיו, אבל על החיים אין לי שליטה וגם עם שקל על כל תוצאה שיהיה לי שליטה אני כבר לקחת את זה דברים יותר קטנים.

אני מוציאה שירים.

אני יש לי שיטה רק אם אני אעשה אותה מתוך חיבור ואני אכתוב אותם בכנות ואם אני אוציא אותם בכנות ועל הכל התהליך שקורה עם מי אני עובד?

איך אני עובד?

אז זה רק על זה.

יש לי שליטה בעצם.

אבל איך זה יתקבל בחוץ עם השינוי עברו?

לא יעברו האם זה יצליח ברדיו?

האם זה אין לי מושג מה יקרה בתוצאה.

אז זה נכון להרבה דברים בחיים.

הניסיון לשלוט בתוצאה אני קוראת לזה שליטה.

אני קוראת לזה ניסיון לשלוט ומה שלא לא עלינו וגם אם אני אקנה שאני אשלוט זה לאו דווקא מה שאני באמת רוצה כלשמה כי בסופו של דבר שחרור המתים.

אם אתה שואל אותי, זה הרפיה.

זה הרפיה, זה מין לשבת על החיים, כלומר זרם כזה.

ולתת למה שקורה לקרות מעצמו.

זה העונג הכי גדול שיש והמפרידים בין אמונה לבין אמון.

אני חוזרת למה שאמרתי בהתחלה.

אמונה זה בראש.

אני מאמינה.

אני מוכנה להאמין בתדה להסתכל על זה שיש בורא לעולם.

זה צעד אחד שאני צריכה לעשות.

בצד אחר נדבר על אני מוכנה למסור.

את עצמי אליו אל אותו כוח עליון.

ושתי פעולות שונות עכשיו, אם אתה שואל אותי, אמונה תמיד הייתה לי אמונה, הייתה לי.

אבל איפה שהיה לי קושי זה אמון.

לא הצלחתי לתת אמון וזה יבטא גם במערכות יחסים באיזשהו מקום.

מאוד מאוד פחדתי.

ואחד הפחדים הכי גדולים שלי אפשר לומר זה חשיפה.

ובזה אני מרגישה שהפודק שלך הוא סייסת.

הגעתי לשלב בחיים.

אני בגיר מוכנה לשחרר את העניין הזה.

שאני עדיין התעייפתי מלהסביר.

אני פנה ליח.

אני מוכנה להיות אני מוכנה לפתוח את הלב.

זה נשמע אולי מוזר כי אני תמיד.

הוצאתי שירי.

ועשיתי את מה שעשיתי.

ואם אתה שואל אותי, מה שעזר לי זה באמת האמונה באלוהים כי זה היה כוח שהוא גדול ממני.

גם עשיתי את זה למרות הפחד.

היה כל הזמן פחד ברקע.

קצת השירים ועשיתי את מה שעשיתי אבל מתוך איזה חיבור באמת לאיזה מהות מאוד גדולה שלי שהיא מעלה היא נתנה לי את הכוח לדחוף את הדבר הזה.

אין לי מושג איך זה לא האישיות שלי אם שאל אותי, תן לי להתחבא מתחת לשמיכה שאף אחד לא יכיר אותי, שאף אחד לא אני רוצה להתחבא כל הזמן.

אבל גם יש לי רצון מאוד גדול להשפיע על אור, על העולם ולעשות ולהשאיר אחריי את הבשורה שלי מה שאני מביאה.

איזה מעייף זה הסתרה.

נכון כל האנרגיה שאנחנו משקיעים בלחשוב איך להסתיר וכמה להסתיר ושלא יבצבץ ושלא יחשף.

שבעצם מה אנחנו מסתירים?

מה שמה אנחנו מסתירים?

אין בזה שום היגיון.

אני יכולה להגיד לך מהצב שלי.

שאין בזה הגיון נגיד אני מופיעה במה אני מרגישה מאוד בנוח ואני משתפת את הקהל ואני מאוד אישיים ואין לי בעיה עם זה.

אני בכנות מלאה כבר שנים איך שזה נדלקת מצלמה אני מתכווצת, אני לא רוצה שיצלמו אותי, אני לא רוצה לראות את זה יוצג, זה היה הפחד שלי עד היום.

ואין בזה שום ארגון, זה משהו ילדי זה משהו.

פשוט להכיר בזה שיש לי שם איזה שהיא בושה ואז התהליך פשוט של מודעות.

רגע לפתוח.

שאלה זאת אומרת אני יכול להגיד להצביע על דברים שאולי אני מתבייש בהם, אבל אני מרגיש שהבושה היא באמת משהו הרבה יותר עמוק, משהו קיומי.

אני כאילו יש משהו בי שמתבייש במי שאני.

ברלי בראון ניסחה את זה יפה.

היא אמרה מה ההבדל בין בושה לאשמה בין גיל לשייין?

אז היא אמרה אשמה זה עשיתי משהו לא טוב.

עידית סמס בושה זה אי אם סנטימטינג רון.

מה?

את למשל הכי הכי הכי מרגישה שאת צריכה להסתיר.

בחיים שלך.

אחד הדברים ששמתי לב זה שהיה לי פחד לשנות את דעתי.

אני חושבת שכידעתי מתוך מקום.

שהייתי צריכה נורא לדעת כל הזמן מי אני, מה אני חושבת, מה הכל נורא מציתי כזה.

ובתור לאישה מאוד מאוד צומחת שמשנה את דעתי רבות כי אני פוגשת את העולם ואני בדיאלוג איתו.

אז זה היה לי ממש פחד להתקבע סביב זה משהו שאני אומרת אולי מחר אני עכשיו משהו אחר.

לא פחדתי מזה זה כזה.

כן ואני אומרת אוקי אז מה מותר לי לשנות את דעתי?

זה בסדר, יש לי שם איזה היה לי איזה באג נניח זה דבר אחד אבל אני מניחה שזה לא רק זה כמו שאמרת.

כמו שבריר בראון אמרה זה מאוד מדוייק, זה.

אפשר לפרוט את זה לכל מיני דברים וזה עוזר להתגבר.

אבל בעיקר יש בקבלה פנימית.

משהו שיכול, אתה יודע, בבת אחת נופלים הרבה דברים.

זאת אומרת, אותו מפתח אני מרגישה.

את מודעת לזה שאת בן אדם נורא מרגש?

וואו איזה שאלה מאוד יפה אני לא יודעת אתה חושב שאני לא אדם מרגיש?

אני שואל אם את מודעת לזה.

יש לך קהל בכלל?

אז אני אספר לך אוקיי איך איך אני פגשתי אותך ואיך הגעתי למקום של ליצור איתך קשר?

אני עד לפני אני יודע מה פחות משנה לדעתי.

לא הכרתי את השם שלך יש לי דיס בקנדה אח של אשתי קוראים לו קובי שהוא תמיד היה אומר ענת מלמוד, ענת מלמוד.

תכף תראי, הוא ביקש ממני לשאול אותך כמה שאלות, להעביר מסרים.

יש לי פה רשום תכף, אני בכל אופן אבל לא, לא לא שם עמוד לא אמר לי את זה איזה משהו ואז הייתי באיזה שהוא ערב.

במשכנות של עננים אני לא זוכר אפילו על מה היה הערב עד צ'ארלס שם שני שירים שיר אחד זה ניגון.

שיר שלך ושיר שני אני לא זוכר אפילו מה הוא היה ואני זוכר שכזה קודם כל התגובה הראשונית שלי הייתה קודם כל זה שיר ניגון הכרתי לא לא זכרתי ענת מה לעמוד אבל זה שיר יקר ואז זה כמה חודשים קדימה הלכנו אני ואשתי להופעה שלך בנוקטוריים אני גר בירושלים לא יודע אם אמרתי לך את זה אוקיי.

קודם.

כל עמדת על הבמה ושרת וניגנת והמוזיקה שלך היא מדהימה ומרגשת ונוגעת ומאוד נהנתי אבל מאוד מאוד התרגשתי ממך ממה שהבאת מהדיאלוג שלך עם הקהל כקהל עם הדיאלוג שלך עם פרטים מסוימים בתוך הקהל.

היה שם איזה בחור צעיר שכנראה מאוד עוקב אחרייך.

ותוך כדי הוא שאל אותך שאלות כדי אישיות, סיפרתי לך, קרבו ובדיוק.

הוא שאל אותך על זה שאלות והאופן שבו את הגבת אליו ואיך ניהלתי איתו שיחה כאילו הכי אישית ואינטימית, אבל במיקרופון מול הקהל.

זה שווה את ליבי וממש הרגשתי שוואו איזה איזה בן אדם מרגש אז 1000 תודה על זה שאת כזאת מרגשת.

ובית מפתיע אותי שאת לא קצת מודעת לאפקט הזה שלך, כי יש לך קהל של עוקבים ואת מקבלת פידבקים על המוזיקה שלך.

אני בטוח שאת מקבלת הרבה אהבה מהקהל ושאמרת לי.

וואלה האמת לא התראיינתי לשום פודקאסט עד עכשיו, כי איך יכול להיות אני רק למות?

מה דווקא זה?

מעניין מה שאתה מעלה.

זה כיף לשמוע את זה.

אני כן מרגישה אני יותר מכירה.

במי שאני.

אמרתי לך לשינוי גדול שאני עובדת עכשיו.

ושאלה אחרונה גם האלבום שלי הוא ממש מדבר על זה אני חושבת.

זה אלבום טרנספורמציה בעצם.

שהוא מסכם איזה 6 שנים שלי בעקבות מסע נשאמי עמוק שאני באמת מבקשת לפגוש את עצמי.

ולצאת מהכלא הפנימי שאני נמצאת בו אני רואה הרבה פודקאסטים שמדברים על זה הרבה הרבה יותר מודעות.

לנושאים האלה.

והיו הרבה דברים שעברתי.

פשוט מתוך החיים עצמם.

וגם דברים שעבדתי עליהם, בטח מסגרת טיפולית יהודית לדבר הזה שלצאת מתוך הכלא ועל השני תמיד היו שם זה עוד כלי מאוד מאוד חזק להגיע לתת מודע להוציא את הקולות הנסתרים הכואבים.

נניח שזהבא הזה מול השיר, כזה שעשה לי איזה תיקון בין דורי.

יש את הכוח הזה.

וואו השיר שלך לאבא שלך גם קרה לי כאילו שיר לאבא זה נקרא נכון?

וואו אני שמעתי את השיר הזה אחר כך אחרי ההופעה נסעתי באוטו ושמעתי אותו שוב ושוב.

כי הוא חיבר אותי מאוד לקשר שלי עם הבת שלי.

קודם כל כתבתי אותו ביחד עם נעליים דידש שיחה איתה על אבא שלה.

אבא שלי וכשכתבתי והכנתי את זה אז באמת זה היה שם איזה רגע פוסטי ממש של ריפוי שאני עברתי הבנתי איזה משהו מאוד מאוד עמוק על עצמי אני לא רוצה כל כך לפתוח אותו כרגע כי זה מאוד אישי.

באותה תקופה זה היה הקורונה ונראית, חזרתי הביתה לאיזה תקופה כדי לנסות איזה שהוא משהו שאני צריכה לעשות.

יש תיקון מול אבא שלי.

חוויתי בזמנו וכשלקראת ההרצאה של האבא אז כל מיני אמרו לי אל תקראי לזה שיר לאבא כל אחד יוכל לפרש את זה איך שהוא רוצה זה שיר אהבה.

ואני אמרתי אני לא רוצה.

אני רוצה לקרוא לזה שיר לאבא כמה סיבות.

קודם כל זה המתנה שלי לאבא שלי.

אחד הדברים המאוד חזקים שהוא השאיר לי ואני לא יודעת אם הוא יודע את זה זה מה להגיד את זה בקול זה את התשוקה, אבל למוזיקה שאינה תלויה בדבר.

הוא היה פשוט מנגן והוא היה פשוט שר והוא היה עושה איתם בארוחות שבת.

ומלמד אותנו משחקים מוזיקליים.

שאחר כך כשהגעתי לאקדמיה, הבנתי איזה עומק מוזיקלי יש בהם וכמה הוא לימד אותי מוזיקה עוד בלי שהוא ידע שהוא לימד אותי את הדברים הכי חשובים במוזיקה הוא לימד אותי.

את לעשות את זה בכיף, לעשות את זה מתוך מתוך הקשבה, מתוך חיבור, מתוך, לא כי כדי שיהיה שאני אהיה מצליחה לא כדי להראות משהו למישהו אלא בשביל הפעולה עצמה.

וזה אנחנו תשנים והשיר הזה הוא גם הודיה להגיד לו אתה שומע הבא המורשת שלך עברה עליי והיא תעבור ומעלה תודה רבה וזה גם איזשהי קריצה עבורי בשביל כאילו הריצה עבור.

כל האבות בעולם זה ממשהו משהו דורי כזה.

שאני אומרת אני רוצה שאנשים יחשבו על אבא שלהם כשהם יבשים.

אני רוצה שאנשים יחשבו, אני רוצה שהאבות יחשבו על הבנות שלהם כששומעים את השיר הזה דווקא כי הפצע שלי.

הוא בעצם פצע דורי.

זה הרבה דברים שאנחנו חווים ומשותפים להרבה אנשים שגדלו באותו דור שלנו, כי נניח עברנו את העבודת אולי.

עליות.

ומלחמות ולדברים שהם גם קולקטיביים.

מעבר לאישה וכל אחד שעושה עם עצמו תיקון יש לו השפעה גדולה החוצה.

בכל דבר שהוא עושה, אז זה הדרך שלי.

זה היה כן היה לי חשוב לשמור על על השם הזה בשביל.

ממה שתאר פה כבר?

אבא שלך הגיב אשר.

זה מתפרק לכמה.

תגובות פעם ראשונה ששמעתי את זה בגרסה של איילה, שערה ממש קרוב שכתבתי אותו.

וזה הרגיש לא עצוב היה להוציא לשמוע את זה.

אני חושבת שיש בשיר הזה אלמנט שמדבר על זמניות.

ואם נפתח את זה באומץ נאמר שאחד מהדברים שהובילו אותי לכתוב את זה זה פחד מוות הרב ניסוף.

וערי מוות הוא חלק מהחיים, והוא פגש אותי בתוך המשפחה שלי בשיא או חיי נפטר ומשם בעצם יצאתי למסע.

פתאום עבדתי כמה החיים שקרים על בשרי.

וקלטתי כמה אני מפחדת לעבד את האנשים הקרובים אליי.

אמרתי, אני לא רוצה לחוות את זה עוד פעם, אני לא רוצה להיפרד מאף אחד.

זה נורא, זה כאב אסטרונומי.

ואז לא היה לי ברירה אלא לעשות מס השלמה עם המוות ועם הזמניות של החיים, שזה דבר נורא נורא כואב.

היינו בערך אבא שלי.

דיבון זה אז פעם ראשונה זה היה נורא עצוב.

אני חושב היה ממקום שהוא אני לא יכולה לדעת כדי שלא.

אבל.

אבל אני אבל גם שניה שהפקתי את השיר הזה והוצאתי אותו עד שהוא התרגש.

האם קשה לי לדעת עליו כי אבא שלי לא מביע כל כך את ההתרגשות של עובד במלואו.

במלוא סליחה.

אני חושב שהתרגש.

מה שרציתי לתת ובשיר הזה.

הוא אמר.

הוא אמר.

הוא אמר משהו.

מצחיקה אותי כי אני אנחנו עוברים למסע.

אני מרגישה אני מהצד שלי.

הקשר שלי עם מוא שלי נורא נורא יקר לי ואני לומדת להתקשר איתו.

אחרונה ולקבל את זה שם לפעמים הוא קצר במילים ובסגרים.

זה לא מעיד על מה הוא מרגיש או כושל זה הדרך שלו פשוט להתבטא בעולם ואני גם קצת דומה לו בזה אני חייבת לציין.

אני עכשיו עובדת על הביטוי שלי, הביטוי הרגשי שלי.

מה הוא אמר?

אני סקרן, הוא כתב לך משהו?

אני אסתכל בהודעה.

בא.

Ok הנה.

עכשיו שמעתי עלי ואצליחי הזמן קצר ואת יקרה אוהב אותה.

זה מטורף זה באמת זה היה ממש התגובה הכי רגשנית ששמעתי אבא שלי אז נראה לי שהתרגש.

הזמן קצר והתקרה זה ציטוט בתוך השיר.

אבל החזיר לי את זה אוהב אותך מה זה טאלוף.

כן הוא לא זה לא משהו שהוא.

יותר.

אפשר לאחרונה?

כן אני חושבת שנפתח לו הלב בכלל הוא עובר בפנסיה והוא יוצר והוא עושה דברים.

שהרבה שנים הוא לא עשה.

מתוך אתה יודע רוצים את הפרנסה שהוא היה נמצא בה.

אז נפתח לו הלב והוא במקום הרבה יותר מרוכך עם החיים נראה לי, אבל זה אבא שלי, אני לא.

אני רוצה להשאיר את זה.

לא עשה פודקאסטים אבא שלי.

יאללה דברי איתו, אני אעשה את זה.

יהיה מעניין נכון?

כן מרגישה שאני יש לי איזה קטע.

עם עבודה אל מול המשפחה שלי.

והקשרים ולהבין מה, איפה אני בתוך הדבר הזה שלאו דווקא כל להכין את העסקי.

אני יותר לא יודעת מה זורמים עם החיים כאלה אני שואלת שאלות, אני רוצה להבין דברים.

ואני.

תחושת החריגות וההתעסקות בפנימיות והשאלות האלה את אומרת, זה לא משהו שהוא עבר גנטית לכל האחים והאחיות.

אלא זה יותר הטענה, יותר לח.

נכון, אבל יש כן את הנושאים שמשתנים אני רואה אחי הקטן כבר הרבה יותר מתעסק בזה.

גם עוגה, מוזיקאי ויוצר עושה אלבום חדש.

הוא קטן ממני ב-10 שנים, אז אתה יודע גם תהליכים של של התבגרות.

הוא כן יותר בעניינים האלה.

אני חושבת בעבודה פנימית וב.

אבל הוא דווקא כאילו מעניין אותנו.

מספיק דברים אחרים.

באימך עכשיו שהתפרסמת זה הבית כבוד למשפחה.

אני לא יודעת, זה בסך לשאול אותה.

אני יש לי קושי עם הדבר הזה ואתה שואל אותי, אני חושבת.

שיש משהו במה אנשים מייחסים לו כבוד, הערכה, מה שזה לא יהיה.

שהוא לא נכון בעיניי.

הבן אדם צריך להיות בערך על מי שהוא כאדם.

והאגף הערכה היא לא צריכה להיות אינטימיות בשום דבר שאני עושה, ואם זה מותנה אז זה עצוב.

אתה שואל אותי?

לא הייתי רוצה שהם יהיו גאים בי על זה.

הייתי רוצה שהם יהיו גאים בי, על מי שאני כאדם.

ראיתי רוס שיכירו אותי ושאני יכירו אותם, אלה דברים שחשובים לי באמת.

זה שאתה מעלה את זה זה רק זה מזכיר את מה ששאלת אותך זה לפני.

בתחילת השיחה אמרת לי את יודעת שאת מרגשת.

הרבה אנשים מתרגשים ממך ואני מה אני חשבתי במשך שנים היה רק רציתי שהמשפחה שלי תתרגש ממך.

הכרטיס שהמשפחה שתראה אותי מתאהב אותי.

וקשה לי להאמין שיש מישהו שלא מוצאיר את זה בסופו של דבר שאנחנו יש לכם חסך כל כך גדול, אנחנו רוצים למלא אותו במשהו חיצוני.

זה תמיד יושב על אהבה.

שלא קיבלנו את ללא תנאי.

לעשות משהו כדי לקבל את האהבה הם צריכים הערכה קיצונית, להצליח בציונים, להצליח בקריירה, להיות להחזיק כל הזמן, להחזיק איזה משהו כאילו שזה מותנה.

אבל זה לא צריך להיות זה לא מה שמותנה זה משהו נתון.

בהצלחה בקושי באתגר הכל בסדר כאילו יש איזה ואם אתה שואל אותי אני חושבת שזה משהו.

שהיה לי חסימה והרבה זמן.

השיח, הדיאלוג עם הצלחה או כישלון.

יהיה לו פנימי מאוד, מאוד כואב מאוד.

הם מעורבב עם הרבה אשמה ועם הרבה בושה.

והיכולת בשנה האחרונה למצוא אבק ללא תנאי בטפרי היא באמת מאפשרת לי מקום חדש.

לפעול ולעבוד מתוך איזה מקום הרבה הרבה יותר נקי.

אני עושה את האמנות שלי, אני באה ואני עושה את המוזיקה בכל משהו שהוא קשור.

מדגדג את האגו שלי, אני באה ואני יושבת ואני מסתכלת עליו ואני רוצה להבין שהוא לא ינהל אותי.

כאילו לא שבחים ולא גינויים, לא רוצה שהם יהיו חס וחלילה אם יבינו אותי בדרך.

מה זאת החסימה הזאת שהייתה לך עם הצלחה וכישלון?

למה את מתכוונת?

מה שאמרתי לך אני חושבת שנורא פחדתי בעצם לחשוף, להיחשף.

לא עשיתי עד הסוף את מה שעשיתי כל פעם כאילו ברקסים ממש ברקסים, להתראיין.

פחדתי נורא פחדתי לחשוף.

כן כי זה הרבה דברים בעצם.

לא יאשימו לי, לא תשבו לי, לא בדיוק זה, אמרו לי אם א.

מה שאני עושה נניח על הייתי על במה והרגשתי הכי ריקה בעולם, אז מה?

אז מה אני עושה פה?

להבין למה אני עושה מה שאני עושה ולעבוד מתוך חיבור זה הבסיס מתוך זה מה שצריך לבוא יבוא.

אחד השירים שלך שאני אוהב זה השיר להיות שמחה.

אז קראתי איפה שהשיר הזה זה משהו שכאילו בא כתב אותו.

בעקבות איזשהו משבר או קושי שהיה לך, את יכולה לספר את זה קצת.

זה טוב מיכאל אלי אתה צונאמי הגדול שלי הצונאמי הגדול שלי קנו לה לפני 6 שנים.

בעקבות המוות שלי, אוכל גיסי.

שחוויתי אותו מאוד מקרוב ובלי סלטרים יש לי חווית חיים מאוד מאוד עוצמתית ומרגישה כאילו כמעט אין לי אור.

אני כל כך רגישה.

אני רגישה לרגשות של הזולת.

ואני והרבה פעמים הרגישות הזאתי גרמה לי לקחת על עצמי דברים שהם לא שלי, שהם לא אחריות שלי ואני לא ואין לי מה לעשות לגביהם, אבל הייתי לוקחת נורא נורא ללב שראיתי סבל של אחרים.

זה ממש ממש חדר לי לעבוד עד היום זה ממש.

זה עניין שאני אצטרך לשים לב אליו כל הזמן מנסים לעבור.

איפה נגמר הגבול שלי ומתחיל גבול של מישהו אחר.

לא להכניס אנשים פה זה לשדה האנרגי שיש לי שדה אנרגטי.

והוא מוכרח להיות כל הזמן בטוב.

כלומר להאיר.

או נניח ואני צריכה לשמור על כי זה הבריאות שלי, וזה משהו שלא היה לי מודעות אליו בעבר, והייתי מתערבבת וזה גם נטייה תשמע מאוד אומנותית כי זה קישור אומנותי.

אני יכולה להגיד כי היכולת להיכנס לנעליים של היא מאוד עזרה לי ביצירה.

זה תכונה שיש בה גם איכויות זה לא רק לרעה, אבל אני השתמשתי בזה לנזק גופני באיזשהו מקום.

בלי לדעת, לא במודעות.

כשיוכל נפטר קודם כל זה היה כאב.

אני החזה שלי כאילו לא עמד בכאב זה היה הוצפתי מאוד בתקופה הזאת הייתי עוד נשואה ולא הייתי מסוגלת יותר להתעלם מהרגשות שלי.

כלומר לפני זה היה לי איזה מין שיריון כזה, חוויתי את העולם איזה אחת ציתה והחינתי ככה אולי מה זה לא היה קורה?

אולי עוד הייתי ממשיכה לחיות ככה.

החיים שלי ארגנתי את החיים שלי, שמתי אותה במגירות כאלה הכל מסודר, אבל זה לא היה אמיתי.

לא באמת הרגשתי את החיים כי שמתי חציצה ואז זה פרץ את החולות ובהתחלה זה היה צונאמי אני קוראת לזה צונאמי ובעקבות הדבר הזה גם התגרשתי וסרתי כל מיני מערכות יחסים שלא היו בריאות לי.

התחלתי לעבור מסע פנימי אל המהות שלי כי לא אמרתי מה החיים שלי חייתי חיים, לא שלי, חייתי חיים.

אחרים כבריחה ממני.

ואז זהו.

מאותו רגע התחלתי, אמרתי לך חיים קצרים, אני בת 30.

זה מפחיד לעשות שינויים, פחד אלוהים להתגרש.

זה היה אחד הפחדים הכי גדולים בעולם.

אבל היות וחוויתי כבר את הכאב הכי גדול בעולם של מוות, היה לי את האומץ לעשות את זה, כי אמרתי זהו, אין לי לאן לברוח מהכאב הזה.

אני כבר גם ככה בכאב, נתחיל לחיות כמו שצריך.

ומאז אני ברזלים, דו שיח, דיאלוג כזה עם העצב, עם הרגשות הקשים שבתוכי.

איך אני לומדת בעצם לחיות איתם ולא כאילו פחות זה לא?

שוב, זה לא שחור ולבן, אתה מבין, זה תהליך כזה, אבל איך אני משלימה?

בקיצור אם זה שהחיים הם שגרים לא בשליטתי וכל מיני דברים כאלה.

איך אני עושה את החלק שלי בכל הדבר הזה אז זה המשבר הגדול שעברתי.

אני חושבת.

נורא פחדתי לחוות כאב, אבל העדפתי לשמור על החיים שלי באיזה מין אחזקה כזאתי שמונעת ממני לגעת בכאב.

זה לא שלא כאבתי, זה לא שלא היה לי אתגרים אבל אני הייתי איזה רמה שטוחה כזאת.

שלא לא חפרתי עוד לעומק איפה שלא הייתי חייבת מרגע שהעולם אלוהי הכריח אותי להתמודד.

זה כמו טיפול שורש זה כאילו תרצי או לא תרצי.

הכאב ישנו עכשיו מה את עושה?

יש כאילו יפה שאני מדבר על כלים ביהדות, מדברים על אור וקלי.

ספרדות בכל מיני שיטת טיפול והכלי שלי נשבר לחוויתי והתודעה שהגעתי אליה הייתה הרבה יותר גבוהה ממה שהגוף שלי יכל לשאת אז התחלתי תהליך של גופני בקצב הגוף שלי.

כמה הוא יכול להכיל עצב, כאב עור מה שזה לא יהיה כי זה אור גדול בעצם שאתה יודע גדלה זה אור גדול.

כמו שאמרתי על זה שיעול שאלוהים לא מעניש אותנו.

החוויות הקשות בחיים לא עונש תמיד טוב ומיטיב תמיד החוויה היא באה לרכך אותנו ולהפוך את חוות החיים לייצר עמוקה יותר, יותר עוצמתית.

אבל זה בא בהמון כאב.

הפרשנות שלי כבן אדם לכאב היא כאילו למה לי?

למה זה?

למה זה קורה?

שאלות כאלה?

שאני לא רוצה לסבול מי רוצה לסבול אז הוא כואב אתה לא רוצה שיהיה כאב אבל זה נקודת מבט אנושית.

זה מה שמייצר את הכאב.

את הסבל סליחה לא את הכאב הכאב או חלק מהחיים או קיי אבל הסבל זה הפער בעצם למה שאני חושבת שצריך להיות וזה מה שקורה במציאות אני לא מקבלת את הכאב וזהו אז הגוף עבר עבר אבל כבר הבנתי דברים שלאט לאט הגוף שלי יכל ליישם במציאות נניח על אהבה על יחסים עליות שמחה נגיד זה יותר אומר שזה קפסולה של תודעה, תודעה של אהבה אבל אני לא הייתי שם שכתבתי את השיר זה כמו הדרכה של הנשמה.

זה המקום שאני רואה שהוא יקרה בעתיד, הגוף שלי עדיין לא שם.

אני עדיין במה שאני עוברת, אבל התודעה כבר יודעת שזה מכשיר אותי שהמסע הזה הוא מכשיר אותי כדי להיות שם כדי להיות איפה שכתבתי.

ובאמת אני מרגישה שרק כמה שנים אחר כך הגשמתי את השיר הזה.

הרגשתי באמת שמחה, הבנתי גם מה זה שמחה.

שמחה זה לא מצב רוח וגם מתבטא במצב רוח לפעמים.

אבל שמפה הוא בעצם תודעה של הודיה על מה שיש לי.

משהו פנימי.

לפעמים אני יכולה להיות עצובה ושמחה כי אני אומרת אפילו איזה יופי שאני יכולה להרגיש עצב.

אני רואה את האיכויות שלי בתוך העצב.

איך להקשיב לך מדברת, את יודעת.

כן, באמת תודעת.

את לא רק כותבת ושרה יפה את גם מדברת נורא יפה במובן שנוגע שבא לשמוע עוד פה וגיסי היקר שחי בטורונטו רוצה למסור.

למסור לך תודה על ההשראה שאת נותנת על האומץ שלך להיות אותנטית.

היכולת שלך לגעת בלבבות דרך האומנות.

תודה.

רבה האם המוזיקה עזרה לך לקבל את עצמך?

והאם המוזיקה לדעתך שלך יכולה לעזור לאחרים?

לקבל לקבל את עצמם.

אני חושבת.

שהנושא שלי בעולם הרבה יושב על זה.

מגיל צעיר יש לי את הרצון הזה להיות חופשייה רגשית.

והשירים עם הזמן, בין השאר, הפכו להיות לשמש עבור המטרה הזאת, והם הפכו להיות סוג של מטראודים היה מודרך לאן הייתי רוצה להגיע.

יש לי תפיסה כזאת שאומרת.

שאם אני כנה לגבי תהליך פנימי שאני עוברת, זה הדרך הכי טובה בשבילי להפל ממקום מסוים, אבל שאני מניחה את הכל כפי שהם ואז.

יש לי מה לעבוד אני עושה עם זה משהו.

ואני חושבת שכל כנות של כל אדם.

היא תרומה לעולם את השיעורים הכי גדולים שלי בחיים, דברים הכי קטנים.

למדתי משיחות שמישהו נגיד יתודה בפני בגיל 30.

הוא רוצה לעשות מוזיקה ונהיה מפיק.

הוא לא היה לו שום רקע במוזיקה, הוא לא תמיד יש לו שם אוניה.

זה מייצר שיתוף הזה.

הוא נתן לי כוח יותר מאשר כל אחד שיגיד לי וטיף לי מה אני צריכה לעשות.

כמי מהכוח שלו, משתף מה שכאן שהוא עבר בעצם הגיע איזשהו תחושה במרכאות מסויימת, בכנות הזאת?

כאילו מה הוא אומר לי?

אני לא תמיד הייתי מפיץ, כי כשאנחנו יודעים בחולשות שלנו אנחנו יודעים באתגרים.

מצד אחד זה מביע פגיעות וזה מפחיד, כאילו צחוק עליי יכולים להרים גבה.

מי שלא נמצא שם.

אבל.

מצד שני.

זה כסף גדול.

כי עבור מי שנמצא בנקודה הזאתי זה פשוט תרופה כי הוא שומע הוא שומע בכל את המחשבות שלו.

ואת ההתמודדויות שלו.

אז זה משהו שאני חושבת זה משולש כזה שאני רוצה לזכור כאילו אני לא יכולה להגיד שזה תמיד בא לי בקלות מה שאמרתי לך, חשיפה יש בה המון פגיעות וזה סיכון סיכון רגשי, עצם עצם הכנות עצמה היא התרופה, היא כבר עובדת תרופה לפעמים אדם לא מודע אין לו את המילים לדבר, תחושה בחוויות מסויימות אז הוא שמה איגוד הוא אומר זה מה שאני עובר.

זאת כשלעצמו זה מעבר ללתת ליגיטציה לעצנית זה סוג של צינור אליי.

אני שומעת מבחוץ מה שעובר עליי זה עוזר לי לאבד עם עין.

הבעיה שאני עוברת אז.

אני כן שומעים שירים שאנחנו הרבה פעמים נתפסים לאיזשהו שורה בשיר ויכולים לרצות לשמוע אותה שוב ושוב ושוב, כי ביטוי של משהו בתוכנו וזה עוזר לנו לאבד את זה ולבטא את זה.

את תמיד יודעת שמוזיקה וכתיבה זה יהיה הדבר המרכזי בחייך.

אם אני אהיה הכי אותנטית איתך, אני אגיד קצת.

עד היום אני לא, אני לא יודעת.

כאילו זה פשוט התהווה, זה פשוט קרה.

עיר סגורה על מה את רוצה לעשות?

מה אני אמורה לעשות?

אין לי מושג אני פשוט עושה אני פשוט עשתה את הדבר הזה וכל כך חלק ממני.

את יכולה לנסות תכנות.

וגם על זה ניסיתי.

ניסיתי הרבה דברים מהחיים שלי אני בן אדם סקרן, סקרן ואני מאוד אוהבת ללמוד גם.

מה למדת למשל לא קשור למוזיקה או לתורה נגיד.

חינוך, חינוך למדתי הרבה שנים, והייתי גם מורה ולימדתי כל מיני.

תמונות?

תספרי לי על זה.

הייתי מורה לתקופה די קצת.

בבית ספר הוא רק בשביל הסאז והבנתי שזה לא המסגרת בשבילי, אבל כן לימדתי למדתי פסנתר, לימדתי טרואפי ומתיקים והלחנה בני נוער כל מיני, ועכשיו אני מעבירה לי סדנאות כתיבה.

אני חושבת שוב, העניין הזה של ההוראה, של להעביר חומר זה גם חלק.

מהטבע שלי.

אני חושבת שזה לפעמים הרצון החברתי הזה לדעת מה אני צריכה לעשות.

זה הרבה פעמים חסימה של החברה.

כי אם אתה ששרת את השאלה הזאת, אמרתי לעצמי.

שידעתי שהיית צעירה לא יודעת עם מה אני רוצה ללמוד.

ואז עד שהוא התגלגלתי ולמדתי מוזיקה אבל לווא דווקא חשבתי שזה מה שאני אלמד.

מצד שני לנגן ואני מנגנת מגיל 5.

ולכתוב שירים אני כותבת שירים מגיל מה התיכון כאילו הייתי מתחילה.

התחלתי ללוות שירים של אחרים ובאופן טבעי.

פשוט התחלתי לכתוב שירים משלי, וזה קרה במקביל ללימודים.

אני לא יצאתי עם זה.

כלום.

למדתי מוזיקאית, הייתי כאילו אקדמית לפי התפיסות החברתיות שיש בו לי בראש הקולות של איך אני אמורה ללמוד מוזיקה, אבל בעצם את מה שהכי העזתי והטבע שלי עשיתי בצד כל הזמן, זה היה בצד.

ובעיצוב התואר בגיל 24 תפסתי את האומץ.

להופיע פעם ראשונה.

ועשיתי את הדבר שלי, אבל כאילו לא הרגשתי את זה שזה קשור ללימודים.

הלימודים עזרו לי להתפתח כמוזיקאית וזה אני מודה על אני מברכת איתם.

תמיד נחמד להתפתח.

אבל שנים ושירים לא רעים בכלל יצרתי בלי לדעת כלום.

אני אמביוולנד כזה דבר הזה, אתה מבין כלפי.

כשאני מתחילה להכניס את השכל שלי שם התחיל בלאגן הרבה פעמים.

הצבע שלי הוא עושה את הדברים באופן טבעי.

את מה שאני אמורה לעשות ואני אצפתחת כל הזמן התשוקה הסקרנות היא משהו מאוד טבעי שלנו.

המסגרתיות יכולה לכבות יכולה להגיד לי.

את צריכה לעשות ככה כמו מישהו אחר.

זאת התורה הנכונה או אפשר לומר זה כמעט לפעמים הפוך מפריצת דרך מיצירת משהו מקורי.

אז באיזה הקשר למד תכנות?

בהצבת הקורונה.

היה לי משבר מאוד גדול כי לא היו הופעות.

הייתה לי התרסקות.

גם אני בדיוק הייתי אחרי גירושים וזה היה מאוד מקום פגיע מאוד מאוד קשה.

והקמתי את עצמי מאפס והכל התפרק ואני לא יהיה לי כלים להגיד לעצמי שמעת על בסדר התפרק, הוא לא אומר עלייך כלום, אני ישר לקחתי את זה מפתע של מסקנות של מה חשבתי איך העזתי לבנות ולהגשים.

והכל מתפרק וברור מה הפילו מין מקום לא על בריא לקחתי מרחוק ואז אמרתי טוב, אני צריכה להתפרנס.

אני צריכה להתפרנס ממה שהוא עושה, משהו אמיתי כזה.

באתי ללמוד תכנות ומה זה סבלתי?

וואי אין דברים כאלה ממש עכשיו כן למדתי משהו יפה.

זה היה שעות על המחשב מהבוקר עד אחר הצהריים, שעות ואז כשניגנתי כל הכל כל כך כאילו אמרתי וואו איזה הקלה לנגן כאילו היה לי פתאום הרבה יותר שכל לנגן כי כי פשוט התגעגעתי לזה כל הזמן שהייתי מול המחשב.

וגם אפשר לתת לי בואנה, אם אני אעבוד במוזיקה כמו שאני עובדת פה על התכנות, מה זה?

איפה אני לא יודעת לאן אני אגיע, זה טירוף זה כן נתן לי איזשהוא בוסט בקטע של לעבוד, וזה לא שלא עבדתי לפני, אני בן אדם מאוד חרוץ אבל תמיד פחדתי וכל הזמן חשבתי אז נישרה בתור מורה כי פחדתי שהמוזיקה לא תספיק לי.

אז תמיד הייתי כזה במין מחזיקה שני עולמות, אבל שם אמרתי לעצמי.

זה בכלל לא להתפרנס ממשהו.

זה לבחור שאתה עושה אותו ולתת פלוג גז עליו וזה הכל ולהסכים גם לעשות כל מיני דברים.

מה אתה מוכן לעשות עבור זה?

ואם לא אז לשחרר את זה, כלומר כי הרבה מאנשים נתקעים בקטע שאני לא מוכנים באמת לשאת הכל הם לא יפוו בכל סיטואציה, הם לא רוצים להתמודד עם פחדים מסוימים ואז הם אומרים מעניין למה אין פרנסה.

למה?

כי זה צריך לצאת מעזרונות פה צריך לקחת אולי אנשים שיעזרו לך ויקדמו את הדבר הזה אם אתה לא טוב במשהו, כל מיני צריך לחשוב על הדבר ואיך אתה מקדם אותו, אתה לא העניין.

העבודה היא עניין כאילו מה אתה עושה?

אז איך חידד זה?

זה לא שלא היה לי את הגישה הזאת לפני, אבל כן היה לי פחד מאוד גדול.

מלעשות רק מוזיקה ועכשיו נגיד בשנה ומשהו אחרונות עשיתי רק מוזיקה ושנה שאני באמת רק עובדת במוזיקה וברוך השם כן הייתה לי פרנסה אבל שוב להגיד לך שאני עכשיו כזה סגורה על זה ורק את זה?

לא יודעת יש לי נגיד אות עבודה קטנה בבקרים שגם קשורה לחינוך אבל אני כבר לא.

אני כבר לא או אני כזה גם וגם וגם הכל טוב אני פותחת דלתות איפה שטוב לי.

איפה שטובילה אני נמצאת ואין לי איזה אשליה.

שאני אמורה להיות איפה שאני, לא איפה שאני לא.

אנשים שעובדים במוזיקה הם עובדים קשה זה להתרוצץ בכל הארץ, זה נסיעות, זה שעות של חזרות, זה אינטראקציות.

צריך להבין את המאחורי הקלעים של הדבר הזה, זה לא זוהר כמו שזה נראה לי זה עבודה.

ואז אני מאוד חשוב לי באמת הדבר שהכי חשוב לנו לי בחיים זה להנות מהיומיום ומהעבודה שלי ושלא תשחק אותי.

אז לא משנה לי מבחינתי אני אעשה את המוזיקה כל זמן.

שזה טוב לי בגוף, שזה לא מאמץ גדול מידיי שזה מתחשב בעצם שאני נמצאת.

מה גילית שהיה לך הכי קשה בעשייה המוזיקלית?

יש כל מיני גילויים בדרך.

אני כן עבדתי עם קומת התקליטים כמה שנים.

ושם אני ביקשתי אמרתי לעצמי אני רוצה ללמוד, להתפתח ולעבוד עם אנשים שיש להם ניסיון בתחום וכזה עכשיו להתנפץ לי העניין הזה של המי מבין יותר ממני.

זה לא שאני חס וחלילה ממיטה בערך של ניסיון של אנשים אחרים, אלא פשוט לי כיוצרת, בחוויה האישית שלי, להתחבר למה שאני עושה והעבודה היומיומית שלי עם אנשים שנעים מאיתנו, הם מכבדים אותי והקשר נכון, זה בריא, זה מבחינתי.

זה ערך עליון ובגדתי בערך הזה.

הרבה פעמים העבודה לא בהכרח הייתה לי נעימה ביומיום.

פתאום הרגשתי שמכבדים אותי ונתתי לזה.

נתתי לזה יד וזה מבחינתי שם.

אותי כזה קצה שאמרתי לשם.

אני לא חוזרת יותר לעולם, לעולם אני לא רוצה לעבוד בצורה כזאת בחיים ואני מה שחשוב לי כל הזמן אני שמה את זה בפני כמו מצפן, להיות מחוברת בפנימיות שלי.

באמת באמת למה שאני עוצרת ואנחנו?

ששלח אותי למסע הכי מרתק והכי חשוב שעברתי את המוזיקאית חיקתי את הביטחון העצמי מאוד.

אני יודעת מה הטעם שלי עכשיו כמוזיקאית ממש, כי תמיד היה לי.

אולי אתה יודע, מתוך זה שהייתי למדנית גם.

איזה מין רצון לקבל אישור של אחרים על המוזיקה שלי?

רגע, אני עובדת עם המפיקים הנכונים.

רגע, אני כאילו להיות מקצועית כזה וכזה?

מה זה מקצועי?

מי מחליט מה זה מקצועי?

אני מחליטה, זאת אומרת יש איזה מין מסע התבגרות של מוזיקאי במובן של לכבד את הטעם שלי, על על זה על של הלבנה נגיד יש היום במוזיקה הרבה עניין כזה.

של מוזיקה מאוד אוטוטיו והכל מדוייק והכל מהודק.

ואני, אני לא סובלת את זה אני שומעת את זה וזה אולי פעם אחת אני יכולה לשמוע את זה ואז אני לא יכולה לשמוע יותר ואחד מהדברים שאני אוהבת זה חיות שדברים חיים שזה לא מדוייק שיש לי איזה ששומעים אנושיות בכללי עכשיו היה לי קול בעבר שאמרה.

רגע אבל זה לא מקובל חברתית.

זה לא אופנתי ככה כמו שאני עושה.

אז מזה אני נגמרת?

כאילו אני אוהבת את זה, זה מה שאני אעשה.

וגם אם זה חריג, אנחנו מדברים על העץ הדופן.

אין לי בעיה, אני החריגה הזאת, אני אעשה את המוזיקה שאני נהנית לשמוע ושאני מאמינה בה כי אני מביאה בשורה ואם אני לא אעשה את זה, מי יעשה את זה?

אני אני צריכה לעשות את זה הדבר הזה.

איזה מוזיקה את אוהבת לשמוע?

איזה מה את שומעת?

תמיד את השאלה שאני לא רוצה שישאלו איתי.

עליתי על השאלה שאת לא רוצה שישאלו אותך כי את לא שומעת או כי את מתביישת במה שאת שומעת.

שאלה יפה.

לא, זה מאוד משתנה, הנה אנחנו בפחד שלי שאני כזה אגיד לך משהו אוקיי, זה אוקיי אני אחשוף.

אתה יודע מה?

זה דווקא שאלה מצויינת ואני אחשוף את עצמי.

אני מרגישה מאוד ברורה במובן הזה יש לי איזה קטע עם שמות, אני לא זוכרת שהם.

חוויתי כזה.

ואני הטבע שלי.

מה שיותר קל לי תמיד זה לך כאילו הדבר עצמו.

או קי אז תמיד איפה זה פגש אותי מול אנשים שיש להם הרבה ידע והם מכירים מלא מלחינים מכל מיני.

אתה יודע אם זה מכל סגנון שהוא.

ואני, איך אני, איך אני זוכרת מוזיקה יצירה ספציפית ואיזה מלודיה היו בה.

ומה ריגש אותי כי זה מה שנקרא אני זוכרת.

לפעמים אני אזכור שמות בגלל הדבר הזה כי זה נורא נגע לי בלב.

אני מאוד הולכת עם הלב כזה.

אז כשאני שומעת מוזיקה עכשיו יש ספוטיפ.

אני לא צריכה בכלל לזכור את השמות של האנשים אני שמה לי כל מיני כלייסים.

לפי המצב רוח וזה אתה יודע, ככה אני שומעת מוזיקה ותראה לי את זה עם עוד עם ציפי לפי מה שבא לי אז נגיד.

יש לי שריגש אותך, את רוצה לשמוע עוד פעם?

אולי את רוצה לשמוע עוד של אותו יוצר?

נגיד, אם אני.

אחשוף.

יש לי שיר שאני אוהבת אצלי באנגלית לאחרונה תיקח חודשים גיליתי אותו.

היטל לייף 7 אפילו כשמדברים על החיים הפשוטים והוא אומר אני אומרת חשבתי שהחיים שלי יהיו הרבה יותר מזה, הרבה יותר מזה.

אבל אני אוהבת את החיים הפשוטים האלה.

הם פשוטים וזה מה זה מה שיש משהו כזה דרך הזה זה מגדר.

מאוד הזדהי פתאום ואני לא זוכרת מילים חינם אתה לא זוכר?

אני לא חושבת שקוראים לזלית אליי אם אני רוצה לראות והיא כתבה את זה אני רוצה רגע להיכנס להיזכר.

אתמול, שומעת?

מלא.

אני אגיד לך יותר מזה את האלבום אני גם הרבה פעמים יוצרת מוזיקה בכדי שיהיה לי מה לשמוע.

ככה אני חווה בעצם את החיים דרך ניגון בכלל אני שומעת, אני שומעת את העולם.

כן, אני שומעת את אני שומעת את העולם ואצלנו שומעת את התדרים של אנשים אנחנו מדברים כמו מנגינה אז אני שרה המון.

יכול להיות סתם ניגונים, לא משהו שקיים.

זה היה כאילו העניין שאני אמרתי אני רוצה אלבום שאני אשמע אותו באוטו בלופים.

אני רוצה לענת וכשהוא וזה מה שאני עושה אני שומעת אותה בלופים כבר כמה חדשים לפני שהוא יצא.

הוא מחזק אותי והשירים האלה זה הפנימיות שלי.

אני דיברת, זה מחזק אותי, זה פשוט מחזק אותי.

את שומעת את עצמך ואת אומרת וואי איזו מקסימה איזה יפה היא שרה איזה מוזיקה נהדרת כזה.

לגמרי.

איזה קטע שזה אני לא שומעת כי אני גם שם אני לא שומעת את הקול שלי כמו שאחרים שומעים אני שומעת אותו מתוכבי אז אני זוכרת שזה היה לי חוויה מאוד מעניינת ששמעתי את מפעם הראשונה שאלה אמרתי אבא, ככה אני ישבה את איזה קטע כאילו החווית ההקלטה של פעם ראשונה הייתה מאוד מכוננת כי הקול שלי במציאות הרבה יותר דק.

ועדיין, איך שאני שומעת אותו מתוכי.

כי הכלי תעודה שלי הגוף שלי, הוא מנמיך לי אותו אני שומעת אותי הרבה יותר נמוך, ובחוץ הוא נשמע לי טוב.

אני אומרת איזה נחמד אני יכולה לשמוע את עצמי ברדיו.

אבל מי זאת?

זה עוד אישות זה לא.

אני יכול להגיד לך את זה, אני יכול לשתף אותך בחוויה של עצמי.

אני מתפרנס מהנחיית סדנאות והדרכות והרצאות בארגונים בתוך חברות.

והרבה פעמים אני מצלם את זה הוא מקליט את זה לפעמים.

בשביל לעשות עם זה משהו ולפעמים סתם בשביל עצמי ואני יכול להגיד לך שאני בדרך כלל ממש אוהב להקשיב לעצמי.

עכשיו זה אני מתבייש להגיד את זה כי מה בדרך כלל שאנחנו אומרים על מישהו הוא אוהב לשמוע את עצמו?

זה כאילו לא בתור מחמאה, אבל אני אוהב להקשיב לעצמי אבל אני מקשיב אני אומר וואו, איזה איש חכם, איזה הישנון איזה איש נחמה, אני חייב להכיר אותו כאילו הייתי שמח להתייעץ איתו קצת כי אני לא מרגיש.

כזה כשאני עם עצמי יש לי שאלה שקובי ביקש ממני לשאול.

והיא על תהליך היצירה שלך.

יש כאן שאלה מהמאזין יונתן גפן, הוא שואל איך שיר נולד?

אפשר לשאול אותה אחרת איך שיר נחצה?

בחוויית החיים שלי אני את השירים, את רוב השירים שלי.

אני יוצרת באופן הזה.

של לתת זה דרור למה שקורה.

יש הרבה שירים שגדלתי במהלך החיים.

מתוך איזה?

ולהאקטיב מצידי.

זמן עבדתי באיזה תקופה מאוד ארוכה עבדתי בזה כל יום כתבתי שיר ולקחתי את זה כמו עבודה לכל דבר ונכנסתי לזה גם כמו מיומנות.

ואני מאוד נהנית לשחק.

אני אוהבת לשחק עם מילים ועם הצלילים של המילים ומנגינות באופן כללי שביטבה ואניפרות ואני אקשק יש כל מיני מנגינות.

זה הכיף שבחיים, לאו דווקא עכשיו.

לכל דבר כזה אני אעשה שיר.

הרבה שירים שלי נולדו.

מתוך איזה רצון להביע משהו?

שיושב כאן זה משהו ואני.

רוצה לתת לו ביטוי וכל פעם זה משהו אחר, זה יכול להיות.

זה יכול לבוא מנבוע מתוך הודיה מאוד גדולה מאשר נימון.

זה יכול להיות מתוך תסכול מאוד גדול או להיות שינה שבר כזה.

באמת כל מיני.

כל פעם זה ויטה אחרת.

קודם המילים המילים.

אז מבחינתי השירים שאני הכי אוהבת בדרך כלל פשוט נולדים.

אני יושבת על פסנתר והיא שרה את הדבר עם המילים כבר.

ואז אני אחרי זה יושבת ואני עורכת.

אני יכולה לשנות מילים.

אני יכולה להרחיב בתים, אני יכולה לעבוד עם זה אבל זה כאילו חומר גלם הוא נולד.

ככה.

מעניין האמירה הראשונה שלך שירים נחשפים זה מזכיר לי את האמירה הזאת שמייחסים אותה אני לא זוכר למי לאיזשהו פסל.

אולי מיכאל אנג'לו לא יודע שבעצם הפסל נמצא שם, והפסל רק מסלק את כל האבן העודפת כדי לחשוף את הפסל שיש בפנים.

זה אסוציאציה שהייתה לי.

זה מה שהיה לי בעושר שאמרתי ואני מאוד מזדהה עם הדבר הזה.

אני מאמינה נגיד יהודי יש מעיין נובע שופע הים כל הזמן.

נראה קשה אצלי להתחבר אליו.

זהו כן ואני חושבת באיזה שהוא מקום שלכל אחד זה קיים.

ואני כן מניחה.

שיש בי איזה שהיא משיכה יותר עמוקה שיש בי, אז התעסקתי באיזה באופן טבעי יותר זמן.

כאילו שמעתי פעם משהו מאוד יפה.

שכשאתה רוצה לדעת מה הייעוד שלך.

אז נראה לי נדרשו לנו את זה גם.

איזה רעיון.

הוא אמרת את עצמך מה אתה עושה בלי שישלמו לך על זה כסף?

אתה פשוט עושה.

אז אני יכולה להבין שזה אחד הדברים שמגיל צעיר אני פשוט עושה את זה עושה ועושה ועושה גם אם לא יצא לי מזה כלום.

מתוך אהבה מאוד גדולה.

וזה המנוע של הדבר הזה.

אבל בסופו של דבר אם תיקח ותכמת לכמות שעות.

כמה שעות ישבתי על הדבר הזה.

זה מטורף, אי אפשר למדוד את זה, זה כמות של שעות מטורפת ובגלל שאני זה כל כך כיף לי אני לא שואלת לסופרת אותי כמה ישבתי על זה.

אז מזה תמיד אני אומרת כאילו.

אם מישהו יושב ושואל את עצמו לעשות את זה, לא לעשות את זה, אני אומרת את זה, אל תעשה את זה, זה לא שאלה, זה משהו שעושים אותו.

וזה צריך להיות ככה בתחושת החיים.

כל כאילו אם אתה נמצא במקום שלך, אתה לא מרגיש.

שאתה עובד.

בדרך כלל אני.

שם כותרת כזאתי לפרקים שהיא שר פאר, מארח את ענת מלמוד אישה.

מה מה להשלים פה?

שא.

כאילו אני אגיד לך מה עלה ישר מהאינטואיציה בלי.

לחשוב.

נלחמת החופש.

ומשתי.

היה אותי.

מעניין.

איזה יופי.

ככה אוקיי, את החופש.

חופש זה כאילו הערך הכי בעיניי הוא הערך הכי חשוב.

מה זה חופש?

אם אתה שואל אותי, זה לאפשר לכל אדם להיות מה ומישהו.

אז אז בעצם אני לא רק מלחמת על החופש שלי.

אני אני באיזשהו מקום אני הכלי של הנשמה שלי.

שבאמצעותו אני אתרגלת את הדבר הזה.

אבל הבקשה שלי מהטבילה שלי היא שכולם יהיו רוכשים.

שכולם חופשיים.

כן, אני חושב שהדברים שאנחנו חושבים עליהם כחשובים זה בדרך כלל דברים שהם לא מובנים מאליהם.

זאת אומרת, אין תנועה שאומרת, תאפשרו לחמצן להיות באוויר, כי החמצן הוא פשוט באוויר, אנחנו לא הוא הכי קריטי וחשוב לקיומנו, אבל זה לא.

אין פה איזשהו דיבייט.

אנחנו שמים את החופש כמשהו מרכזי וחשוב.

אם אנחנו מרגישים שזה לא מובן מאליו, אם חווינו חוויות שמגבילות את החופש שלנו בחוץ בפנים, שלא מכבדות את מי שאנחנו, שלא רואות את מי שאנחנו.

כמשהו בעל ערך.

אלה המקומות שגורמים לנו להגיד וואי, אז זה ערך שהוא חשוב לי.

הוא לא מובן מאליו.

ענת אני.

מרגיש שאנחנו מגיעים לזה שאנחנו מסיימים את השיחה ואני מרגיש.

שאני חייב לשחרר אותך, ומצד שני אני מרגיש אובדן כאילו נורא.

כאילו סליחה שאני מרגיש שהייתי רוצה להמשיך בעוד ועוד.

אני שואל את עצמי אם שכחתי משהו, אם אנחנו צריכים לזכור להגיד משהו, מה את רוצה להגיד?

עוד משהו?

לא כרגע, אולי בפודקאסט הבא.

יאללה בואי נעשה פולו אפ מי אמר שכאילו בכל פודקאסט צריך להתארח רק פעם אחת אפשר לעשות כל כמה זמן פולאפ וגם לראות את השינויים ויש לך פה אישור מלא לשנות את דעתך על כל הדברים שאמרת.

את יכולה להחליט לבחור דעות אפילו אפילו מתוך כוונה.

תנסי כל פעם להביא דעות אחרות ואז יש מקום להרבה דעות.

זה היה מדהים.

אז ענת תודה רבה על השיחה הזאת.

תודה רבה שרה נהייתי מאוד מתן גם מדבר איתך.

תענוג לדבר איתך.

תענוג צרוף.

יש שדיברו, יש את כיוון הניגון.

זה היה יוצא דופן, הפודקאסט שמארח אנשים מיוחדים שלא הולכים בתלם שחושבים אחרת ופועלים וחיים בדרך שונה מהשאר.

אם אתם מכירים אנשים כאלה, או אם אתם כאלה בעצמכם, אשמח שתצרו איתי קשר.

דופן 2025 את גימל נקודה קום דופן 2025 את ג'מייל נקודה קום להתראות.

יש שמילה