והשאלה אם אנחנו באמת מוכנים ללכת עם הלב ואם אנחנו מתורגלים ללכת איתו ואם אנחנו מרגישים מספיק מוגנים רגע לפתוח אותו ולהניח אותו ולדבר אותו אני מרגישה דרך אגב, שבמפגשים חברתיים שלי עם העולם אני הרבה פעמים מניחה אותו וזה לוקח לונשים זמן לעכל אותי.

אתה רואה אותם מתקמצים כזה אבל מה שיפה לראות זה שלאט לאט גם הם רגע מביאים קצת משלהם.

אבא שלי קיבל דום לב ומת כשאני הייתי בת 11 באמצע הטיול באילת נפתחה הדלת של המעלית וראינו התקהלות של אנשים ונכנסתי לתוך ההתקהלות של אנשים וראיתי את אבא שלי שוכב שם ואני חושבת ששם משהו במערכת היחסים שלי עם גברים התערער ביחסי האמון שיש לי עם גברים.

משהו שמה התערער.

בגיל 40 הבנתי שאני לא בצד הנכון.

נשואה לגבר 15 שנים עם 3 בנות וקיבלתי החלטה לקחת מזוודה, לעבור לבית של 50 מ' מרובע מרובע.

לממש את מה שמרגיש לי שהוא אנכון לי במשיכה שלי לנשים.

זו עינת לביא, אישה שמחה שמעיזה והולכת אחרי הלב, מוכנה לפגוש את כל מה שיבוא בעקבות זאת ולעבוד עם זה.

שוחחנו על אומץ בעיקר האומץ להיות אני וגם על עוד כל מיני דברים.

אני שר פאר וזה יוצא דופן.

הפודקאסט שמארח אנשים מיוחדים שלא הולכים בתלם שחושבים אחרת ופועלים וחיים בדרך שונה מהשאר.

אם אתם נהנים מהפודקאסט בטח יש פרקים.

פיספסתם?

בקרו אותנו באתר החדש דבליו דבליו דבליו נקודה דופן נקודה סי או נקודה איי אל יאללה לשיחה ימינה.

הפעם החלטתי להכניס חידוש.

את זוכרת שפעם של יאיר לפיד הייתה תוכנית אז הוא היה עושה שאלון לאורחים שלו?

כן.

אז מה דעתך שנתחיל בשאלון כזה?

במה?

את הכי גאה.

וואו אני הכי גאה בזה.

שאני הולכת עם הלב שלי ובמקומות שלא מדוייק לי אז אני לא מוותרת גם אם לפעמים זה נראה מהלכים מאוד מטומטמים וטיפשים אני הולכת עם זה וגם אם זה גם מאוד מפחיד אני אני הולכת עם זה.

מה למשל?

למשל, יש לי חלום לעבוד בחול.

והשנה הגשמתי אותו.

ביולי נסעתי לעבוד בחול 8 ימים והגעתי לשדה התעופה ונתקפתי התקף חרדה.

וממש כמעט עליתי על הרכבת חזרה הביתה ואז אמרתי לא יכול להיות, זה מה שהלב שלי מבקש כל כך הרבה זמן.

לא יכול להיות שעכשיו הראש התחיל לנהל את האירוע הזה ועצרתי.

התיישבתי ואמרתי ראש יקר הלב עכשיו עושה מהלכים שאתה לא בטוח יודע למה הוא התכוון, אבל אתה עכשיו תהיה עסוק בכאן ועכשיו אתה לא תטריד אותי, אתה לא תפריע לי וזה היה מדהים.

עם הראש כדי לתת ללב להוביל שבתרבות שלנו, לפחות באופן שבו אני גדלתי, הראש הוא המלך והלב הוא קצת הרבה פעמים מוותר על עצמו.

הכי אמיץ שעשית.

אני עשיתי כמה מהלכים אמיצים, אבל אני חושבת שהכי אמיץ זה בגיל 40 הבנתי שאני לא בצד הנכון וקיבלתי החלטה לקחת מזוודה, לעבור לבית של 50 מ' מרובע שאני אמא לשלוש בנות ולממש את המיניות שלי באופן שבו.

היא אמורה להיות הרבה מאוד שנים והדחקתי את זה או לא.

לא התבוננתי בזה כי זה לא היה לגיטימי בתוך המציאות שגדלתי בה, אז לעשות את המהלך הזה הוא היה מהלך מאוד אמיץ מבחינתי.

לטובת מי שלא מכיר אותך אז היית נשואה לגבר עם 3 ילדים נכון?

15 שנים עם 3 בנות.

עיקרונים בהחלט לעבור לגור עם אהבת ליבך.

לא, לא, אני לא גרה איתך, לא.

להיות בזוגיות.

הזוגיות עם עם אישה ולא עם גבר, לא לייצר עוד פעם אותה קונסטלציה של בית וזה כי זה מורכב מאוד אבל כן לממש את פחות את מה שמרגיש לי שהוא הנכון לי.

את המשיכה שלי לנשים.

משהו שיידע תמיד.

תראה, אני חושבת זה גם מה שאני עסוקה בו בתקופה האחרונה.

מה, באיזה הנחות עבודה יחילו אותי?

אני חייתי בתוך מציאות כזאת שזה בכלל לא היה בפריים שלי.

זה לא היה לגיטימי, זה לא דובר מעולם, זאת לא הייתה אלטרנטיבה.

בדיעבד איפה שהוא באזור 37.

הבנתי שתמיד החברות שלי הייתי מאוהבת בהם בבית הספר היסודי והייתי מאוהבת.

הייתה לי מורה שהיא עברה בכיתה ט לגור בארצות הברית ואני לגמרי הייתי מאוהבת בה.

דרך אגב, אנחנו בקשר עד היום, היום זה לא זה, אבל אז כשהייתי בכיתה ז' כתבתי למורה שלי מכתב אהבה, קראו לאמא שלי לבית ספר, באנונימיות.

בצבא הייתה לי חברה אושרת, שאני הייתי לגמרי מאוהבת בה כאילו זה לא הייתה זוגיות אבל אני לא.

בכלל לא הבנתי את האירוע הזה והתחתנתי עם אבא של הבנות שלי שאהבתי אותו לגמרי.

כן, אבל היום בדיעבד אני יודעת להגיד שהוא מילה מקומות.

שהייתי זקוקה למילוי שלהם בסדר, זה כנראה לא היה מקרי וגם בזכותו יש לי 3 בנות מהממות.

אבל.

אבל בדיעבד ידעתי כאילו אם אתה לוקח אותי אחורנית ברור הסימנים היו על הקיר בא לאורך כל הדרך.

זה לא.

זה לא הפתיע אף אחד, בסדר.

אבל זה מדהים את יודעת, אני חושב על עוד דברים חוץ מנטייה מינית.

זה מדהים איך אנחנו יכולים לחיות שנים עם משהו שהוא באופן מסוים ברור לנו, אבל רק אחרי מספיק שנים שעוברות אנחנו מצליחים כאילו באופן מסודר לתת לו כותרת ולהכיר בו.

הרי זה נדמה לי קצת כמו הורות.

שכשאתה מורה בגיל 21 זה לא כמו שאתה רואה בגיל 32 זה נראה אחרת לגמרי וזה מרגיש אחרת לגמרי.

והבגרות היא שונה לגמרי, ואני חושבת שהכניסה שלי בגיל 37 או 40 שאז עזבתי כבר את הבית, היא היתה שונה לגמרי, כנראה מהאופן שבו הייתי נכנסת לזה.

אם הייתי באמת נכנסת לזה בגיל צעיר יותר.

בואי נדבר על זה שאת הולכת.

עם הלב שלך אני יודעת להגיד היום שיש לי מלא מלא תחושות בטן.

ואני יודעת אני פוגשת הרבה מנהלים בזום.

ואני מהר מאוד יודעת להגיד הרבה מאוד דברים שאתה יודע קצת.

לפעמים אני מקשיבה לפרקים שלך לתקשור אז אני כנראה לא מתקשרת.

היה הפרק האחרון המתקשרת עם המתים אז אני לא מתקשרת עם המתים אבל יש בי את החלק הזה שמסתכל על בן אדם ומקשיב רגע למילים שלו ומזהה די אן איי שלם של אישיות בתוך בתוך המילים ויש לי תחושות של צמרמורות בגוף כשנאמר משהו שהוא מדוייק.

עכשיו אני אומרת אם אני מחוברת רגע לרגש שלי.

או ללב שלי, אז אני אני מרגישה את הדברים האלה וכשאני מחוברת לספר שלי אז אני אני פחות מרגישה את זה כי אז אני עסוקה בדוג מאוד ומה אמור להיות וכל מיני הנחות עבודה שמישהו שם לי ואחד הדברים שאני לומדת בשנים האחרונות.

זה להתחיל ל��חק קצת עם המתג הזה, אתה יודע, אתמול הילדה שלי הגדולה שאני שזה גם אחד הדברים עבורי אולי הכי מרגשים שקרו לי בשנים האחרונות ההבנה.

שאני חיה על איזה ציר כזה, בן אדם עצמאי שאוהב את החופש שלו?

כשנולדתי כתוב עליי חופש בסדר לבין זה שאני אמא של ואז כל אני אקרא לזה כובד האחריות או הדאגה או רגשות האשם, כל האזורים האלה.

ובשנים האחרונות אני כאילו דווקא דרכה.

ודרך הסיפור שלה הבנתי כמה אני אוהבת את הנשמות האלה, שהן הבנות שלי, לא כי הן הבנות שלי, לא כי אני אמא שלהן, לא כי זה בהיבט התפקודי, אלא אני אוהבת את הנשמה שהילדה הזאתי הגיעה איתה לעולם.

ואתמול היא נכנסה.

היא בת 17, תהיי עוד מעט והיא נכנסה בפעם הראשונה לעולם המודעות.

ואני כל כך התרגשתי כי היא עשתה סדנה של סוף שבוע.

של הסדנה של בני הנוער לאזו בחירתי שמעתי על הסדנה הזאתי כמה וכמה שנים.

אז סדנת מודעות בסוף שקשורה רגע בכמה אני אוהבת את עצמי ומחוברת לעצמי וכולי וכולי.

אני לא יודעת מה היה בסדנה זה היה אתמול ועוד לא פגשתי אותה היום.

אבל מה שהיה אפרופו רגע, אני מחברת את זה רגע אני בן אדם שעובד עם הרגש והגעתי לשם וכולם מתחבקים עכשיו להם זה נראה מה זה טבעי להתחבק שיער איך שראו את אמא של שירה.

אותו דבר ויש חיבוקים וזה.

עכשיו אני חי בעולמות המודעות, אני עושה סדנאות, אני בעצמי מנחה סדנאות כאילו זה ועדיין היה בזה משהו שהייתי צריכה כמה דקות.

רגע.

להתאקלם לתוך האירוע הזה.

עכשיו מה כולם בן אדם מחייך אליי ומחבק אותי?

מה יותר לב מזה?

מה יותר פתוח מזה?

מה יותר מדהים מזה?

ועדיין הייתי באיזה וואו מה קורה פה?

אני אומרת בסוף כאילו אנחנו אומרים ללכת עם הלב ומדברים על זה, אבל לפעמים הרבה פעמים יש פער בין מה שאני אומר.

יש איזה טרנד כזה ללכת עם הלב, אבל אני באמת הולך עם הלב ואני נכנס לתוך אירוע.

אני באמת מתמסרת לאירוע הזה.

אני באמת מצליחה רגע.

להיטמע בתוך האירוע הזה, לאפשר רגע להביא את עצמי כמו שאני, את קליפות הבצל שלי וכולי.

היה גם תרגיל.

זה היה תרגיל עם ההורים שהיינו צריכים להסתכל לבן בת הנוער לילדה שלי.

הייתי צריכה להסתכל לה בעיניים לדעתי למעלה מחמש או 7 דקות.

עכשיו זה אירוע.

אפרופו מסכים וסלולארי כאילו להסתכל עליו בעיניים.

היא הסתכלה אליי בעיניים.

זה, זה לא מובן מאליו.

צלחתי את זה, אבל להגיד לך רגע שהרגשתי בתוך הדבר הזה?

לא הייתי במשימה בלהסתכל לה בעיניים.

היו רגעים שהתחלתי לדמוע בסדר, וזה המקומות שאמרתי לעצמי.

וואו, הנה את כל הכבוד.

את ברגש עכשיו וואי איזה כאילו, איזה יופי זה העלה בדמעות אני לא יודעת אפילו למה, אבל הסיטואציה הזאת היא הייתה סיטואציה של בין הטכני שקיבלתי עכשיו משימה לבין הלה להתמסר לאירוע של להסתכל למישהו בלבן של העין.

הילדה שלי.

אז אני אומרת הרבה פעמים אנחנו אמורים ללכת עם הלב, ללכת עם הלב והשאלה אם אנחנו באמת מוכנים ללכת עם הלב ואם אנחנו מתורגלים ללכת איתו ואם אנחנו מרגישים מספיק.

מוגנים רגע, לפתוח אותו ולהניח אותו ולדבר אותו אני מרגישה.

דרך אגב שבמפגשים חברתיים שלי עם העולם אני הרבה פעמים מניחה אותו וזה זה לוקח לאנשים זמן לעכל אותי.

הם גם אומרים לי לפעמים כאילו למה צריך להביא את הזוגיות עכשיו לאמצע השולחן ואת הקשיים ואת האתגרים אותי ולהביא את זה כאן.

איפה אני אפלטר את זה?

כאילו מה אני אגיד בפייסבוק אני אצאב איזה תמונה מחייכת ויגיד ערוץ החיים הטובים.

לא יש מלא דברים שוואלה שוואלה הזוגיות הזאת מפגישה אותי עם ההארד קור של הלב.

ולאנשים קשה לפגוש את זה.

ממש קשה לפגוש את זה אתה רואה אותם מתקמצים כזה ובגלל שאני בן אדם יחסית מתקשר ופתוח ומאפשר אז גם יש להם את ה.

הם מרגישים את הדלת הפתוחה להגיד לי בוא הנה ענת, זה קשה לי אוקיי, מה קשה לך?

וזה או מה קשה לך וזה.

אבל מה שיפה לראות זה שלאט לאט גם הם רגע מביאים קצת משלה.

שזה אפרופו הפודקאסט הזה הוא לא בשביל אחרים הוא בשבילנו וגם כשאני מביאה את זה זה בשבילי זה לא בשביל אף אחד אחר.

אבל גם אני שמה לב רגע לאדוות של זה אז זה נורא משמח אותי.

זה לפעמים מאוד מפחיד ללכת עם הלב, זה אפילו לפעמים מרגיש לא אחראי.

אני אפילו מדבר לא על הדברים, את יודעת, הדרמטיים והגדולים, החלטות גדולות שיש בהם הרבה אומץ, אפילו ברמה היומיומית.

המחשבה הזאת שאני עכשיו עושה משהו מסוים ובעצם השכל אומר לי שהייתי צריך לעשות עכשיו משהו אחר.

אני מוצא את עצמי מתעסק עם הפודקאסט הזה המון המון שעות.

אין לתאר כמה זמן מהחיים מחיי הערות שלי הוא לוקח.

כשבזמן הזה הייתי אמור לקדם פרנסה, לקדם עבודה.

אז זה מרגיש לי לפעמים לא אחראי במקום להתעסק בזה שזה מה שהלב שלי רוצה, אני אמור לעשות דברים אחרים עכשיו.

שיש להם תכלית שיש להם.

מטרה בסופם שאמורים להשיג דברים מסוימים.

זה הפעם שמעתי איזה משפט שאת הולכת עם הלב כל הכוכבים מסתדרים.

כאילו פתאום שאתה שם בצד את כל הפחדים שלך ואת הזה ואתה מתחיל לנוע רגע לעבר, מה שהלב לאן שהלב קורה לך, הכוכבים מסתדרים כאילו פרנסה מסתדרת, השיווק מסתדר, הדברים מסתדרים, אתה לא יודע, אתה לא יודע מאיפה זה מגיע, אנחנו חושבים שיש לנו שליטה על משהו שאם אנחנו מארגנים משהו, שאם אנחנו עושים איזה תכנון, אז זה מה שקורה.

שנינו יודעים, כבר עברנו כמה שנים בחיים.

שאתה עושה תוכניות ובונה עולם מסתלבט עליך מלמעלה ואומר לך או קי שרה הכל טוב.

אך האם זה מה שקורה לך כשאתה עושה תוכניות אחרות?

בדיוק כזה.

דרך אגב אני רוצה להגיד משהו.

התחלתי להגיד להתייחס רגע.

אולי למאבק הזה שאתה מדבר מאבק אני אגיד כי זאת המילה שיוצאת לי פה בתקופה האחרונה.

הכל כאן מאבקים, אבל אולי לקרוא לזה איזה שהוא קונפליקט כזה בין בין הלב לשכל.

כי הייתה לי סיטואציה עם בת הזוג שלי, אני יש לי, יש לי בור.

רגשי שאם אני חווה איזה שהוא ניתוק רגשי אני מייצא, זה מייצר אצלי.

מסיפור חיי דרך אגב הפרטי לייצר אצלי דום לב ממש אני מרגישה את דום הלב.

אני מרגישה אותו באזור הנשמה בסדר באמצע בין הלב.

למקלט השמש כזה אני ממש מרגישה את אדום לב הזה ואני ממש יש לי את תחושת המסך שיורד ואני מתנתקת.

מתנתקת מהלב והייתה איזה שהיא סיטואציה עם בת הזוג שלי שאני מכירה אותה.

דרך אגב אנחנו 10 שנים ביחד ואנחנו זה ריטואל שחוזר על עצמו שאני רוצה קרוב מאוד והיא לא תמיד זה מה שהיא רוצה ולא תמיד זה מה שמתאים לה והיא יכולה להיכנס למיטה.

אנחנו יכולות לשכב במיטה ואם היא לא תחבק אותי כמו שאני שאני ארגיש רגע מאורסלת וביחד וזה אז אני.

אדום לב אני מרגישה אותו כאילו הניתוק הזה קורה עכשיו.

בגדול אם אני באמת רוק דה טוק והולכת עם הלב, זה שלב שבו אני נכנסת ואני יכולה לבכות או להתגשדר או להגיד לה מה, בשבילי זה מה שאני צריכה אומר עכשיו איך יכול להיות שהלכת לישון בלי?

באמת הולכת עם הלב בסדר, אם אני מתורגל בזה ועושה את מה שאני אומרת, זה מה שאני עושה.

אבל זה לא מה שאני עושה.

אני משתבללת אני מתנתקת ואני עכשיו היא לא עשתה מה שרציתי ואז נכנס ביקורתיות ושיפוטיות ולא מספיק טובה.

ולא, זה לא מה שאני צריכה, וזה לא מה שאני רוצה.

ויאללה בוא חרבוד דרבו ובוא מחזק פה את האירוע.

נמצא משהו אחר.

אז אני אומרת אפרופו בקטנות, בקטנות, לא בטוח שאני עדיין כאילו אני יכולה לדבר על זה בגדול אבל אני חושבת.

שלתרגל את זה בקטנות זה הדבר המשמעותי ושם אני עדיין לא לא בציון גבוה או לא מרגישה בציון גבוה, בטח לא בזוגיות.

ואני חושב, אז אני אביא את הצד הספקני יותר, בסדר?

שקיים בי תמיד כאילו את אומרת בעצם במערכות יחסים עם אנשים, בטח אנשים קרובים אלינו.

אנחנו אמורים להתנהג לפי הלב שלנו, נכון?

ומצד שני, אנחנו יודעים שבמערכות יחסים יש גם כללים שלא תומכים בזה.

שאם למשל ניקח את הדוגמה שלך, שאם למשל את תבטאי את הרצון שלך ותרצי וזה יכול גם לייצר את תחושת לחץ, תחושת חלק ואנחנו לומדים שבזוגיות יש תמיד מישהו שרוצה יותר ומישהו שרוצה פחות, ואנשים לפעמים מנהלים את המנהלים, זה מילה שמתייחסת לאיזה שהיא שכלתנות.

מנהלים את המידה שבה הם מבטאים.

את הרצון שלהם גם כדי לא להרחיק את הצד השני, וגם אולי כדי להיות מושכים יותר.

פחות מושגים, אנשים, אנשים עושים את זה ואני שואל את עצמי האם יש פסיקה חד משמעית שאפשר לתת לכאן או לכאן?

אני יכול לראות את המחירים של זה ואני יכול לראות את המחירים של זה.

מה את אומרת?

זה מדהים כי אתה באמת מדבר מאוד דיכוטומי לכאן ולכאן, כאילו האם זה נכון או זה נכון, ואני לא חושבת שבכלל יש.

נכון, אני יודעת שבתוך הזוגיות הזאת, שהיא כנראה מדוייקת לי, היא מפגישה אותי בדיוק עם הדבר שממנו אני מנסה לברוח.

עכשיו יש לי, יש לי כמה, אני רואה כמה אפשרויות אחד זה שאני אברח ברור לי, זה נגיד משהו שהוא ברור לי מידיעה.

שכל מידיעה שאני אפגוש אם עדינה אם אני עכשיו בורחת מזה אני אם אני לא אעשה עם זה עבודה, אני אפגוש את זה בזוגיות הבאה כי זה מה ש זה מה שאני מושכת אני חושבת שזה ברפואה הסינית דומה, מושך דומה.

זה מה שאני מושכת אליי, בסדר, אני מושכת אליי את מה שאני הכי מבקשת והוא הכי לא יכול לתת לי את זה.

זאת העבודה שלי, בסדר, העבודה שלי היא בחיבור הרגשי במקומות שבהם מישהו מנתק אותי.

לחזור רגע חזרה לחיבור הזה.

אני חושבת שזה נכון דרך אגב כי כשאני באה בתלונה זה עוד יותר מרחיק ואני צריכה למצוא את המנגנון שדרכו אני מגיעה, שהוא לא מרחיק.

אני לא מצליחה.

דרך אגב, אנחנו רצות על זה כבר 10 שנים.

וזה, אנחנו לא צורכות את זה בהצלחה.

לפעמים נדמה לי שאני אומרת רגע, אולי נלך?

נעצור רגע, לא יודעת נצא לאיזה הפסקת פרסומות של איזה, לא יודעת איזה תקופה.

וכל אחד שתעבוד עם עצמה.

ואולי אחר כך בוא.

נחזור ואולי הנחת המוצא שיש מנגנון כזה, שאם נמצא אותו אז כל אחד תקבל בדיוק לפי צורכה.

אולי זאת הנחה שגויה, אולי נגזר עלינו בכל מערכת יחסים להישאר שרק חלק מתאוותנו בידינו להשלים עם זה שיש יש רגעים, יש חלקים שבהם אנחנו לא מסופקים.

שאין אופציה אחרת אי אפשר במערכת יחסים ממושכת ורבת שנים.

אי אפשר כל הזמן להיות מסופקים.

זה לא שלא מצאנו את המנגנון, אלא שזה שני אנשים שמה לעשות הם לא תמיד רוצים את אותו דבר, ולא תמיד כשאני לא מקבל את מה שאני רוצה.

קל לי להשלים עם זה, ואם אנחנו שואלים את הלב שכל אומר כן, זה ברור, כל אחד צריך את המרחב שלו וזה, אבל הלב מתאכזב.

הוא יכול להמשיך להתוויה, להתאכזב.

מדי פעם.

אבל אני במבנה אישיות שלי אני, אני לא יכולה לנוח עם זה אם היה לך את העבודה הזאת יש אנשים שחיים חיים שלהם.

דרך אגב ליד החיים ובסדר, מוכנים רגע להשלים עם הבערך?

אני לא אומרת את זה בשיפוטיות.

דרך אגב מוכנים לחיות ליד הדבר הזה?

אני מרגישה שאני לא מסוגלת.

זה כל פעם אני מנסה.

דרך אגב אני אנחנו 10 שנים ביחד, אני עושה מאמצים וזה כל פעם עולה לי פשוט ואני חושבת שכל זמן שזה מפעיל אותי.

בשבילי זאת אינדיקציה מאוד מאוד מאוד.

לדעת שזה אזור שאני עדיין צריכה לשים אליו לב הוא פועם בתוכי ואני צריכה לעבוד עליו כי אם הוא לא היה כל כך דרמטי, אם הוא לא היה בעצימות כזאתי גבוהה.

אז הוא לא היה מתעורר בי בעצימות גבוהה כזאתי, ואולי הייתי יכולה להגיד אוקיי, זה לא, אבל הוא מתעורר אצלי בעצימות גבוהה ולכן אני יודעת שזה אזור כמו נייר לקמוס כזה.

אני יודעת שזה אזור שהוא לא כל קשר לזוגיות, זה אזור אצלי שאני צריכה לעבוד עליו.

הוא בשבילי אינדיקציה אגב ואז זאת ידיעה.

זה לא הראש, זאת איזה שהיא ידיעה שזה זה אזור שאני צריכה לעבוד עליו דרך אגב.

כשסיפרתי על הרגע הזה שהותקפתי התקף חרדה לפני שטסתי.

לעבוד בחול לבד, נסעתי לבד.

אז אחד הדברים שגיליתי, דרך אגב, התקפי חרדה.

פגשתי אותם מאז השביעי אוקטובר.

פגשתי כל מיני דברים שלא הכרתי לפני וזו פעם ראשונה שפגשתי התקף חרדה.

שלום נעים מאוד היום לפחות אני יודעת מה זה אומר שבן אדם נכנסה התקף חרדה.

אני יודעת להגיד מה זה התקף חרדה.

אני מבינה את הקושי הגדול בתוך הדבר הזה ומה שגיליתי כשאני בהתקף חרדה אז.

המערכת הרגשית שלי מאוד מאוד מאוד הרגישה אני, אני לא יכולה.

קולות מפריעים לי, הריחות מפריעים לי כאילו כל המערכת.

קוראים לה נהיית מאוד מאוד מאוד אל ארט ומה שקיבלתי במתנה דרך המפגש הזה עם החרדה זה לראות את האזורים שעדיין לא מטופלים אצלי כי זה פתאום צף לי בהופעה.

החלקים הרגשיים צף לי כל מיני אזורים בחיים שפתאום הם צפו לי באיזה עוצמה כזאתי ואמרתי אוקי, הנה יש לי מפה.

כאילו סיימתי עבר התקף החרדה.

כתבתי לי את הנושאים שעליהם אני צריכה לעבוד.

הם לא, הם לא טופלו כהלכה עדיין הם לא קיבלו מספיק מקום כי הם צפו מאוד מאוד חזק.

בסיטואציה הזאת, אז.

מה למשל?

למשל, הייתי ברילוקיישן בהודו ושם הייתה לי לידה שקטה, אז פתאום זה צף לי, אז זיהיתי הילדה הבכורה שלי שמעסיקה אותי מאוד.

פתאום הצפה לי מאוד מאוד חזק.

הזוגיות שלי עם בת הזוג שלי, כל מה שראיתי פתאום זה הזכיר לי אותה החיבור והקשר הזה בינינו, שהוא מאוד עמוק ומאוד חזק, ופתאום לצאת בלעדיה, שזה.

מ לא נוסעת בלעדיה.

אנחנו.

בגלל זה אנחנו גם שתי בנות אנחנו אוהבות לעשות הכל ביחד.

שתי נשים ספיפמן היא בלעדיה זה היה לי חתיכת דבר לנסוע בלעדיה.

ולבת הגדולה שלך קוראים שירה גם לבית הזוג שלך קוראים שירה.

הנה אני אומרת אתה יכול לדעת את מצב רוחי לפי שהיא עוד לפי השיר עוד בחיי אתה יכול לדעת מה מצב הרוח שלך.

זה בדיוק קראתי לפני קצת זמן שדן מרגלית שנפטר קרא לבת שלו שירה ריאה שירה מרגלית והוא קרא לה על שם שירה שירה של עגנון.

גם אנחנו.

דרך אגב, על שירה של עגנון זה היה המקור באמת.

כן וואו כן.

יכול להיות שהנושא של השיחה שלנו זה אומץ.

אני חושבת שאני אני מוכנה לקחת את זה זה כבוד גדול לי שנושא השיחה יהיה אומץ.

הייתי רוצה לעשות איזה טוריפימית לאומץ להיות אני שהוא עדיין לא במאה אחוז.

אתה יודע, הרבה פעמים אני אומרת שלעבודת הייעוץ שלי מגיעים האנשים המדוייקים לי כאלה שצריכים לספר לי עוד משהו על עצמי ולאחרונה מגיעים אליי מנהלים.

שחולים במחלת התסמונת המתחזה, אנשים מאוד מאוד מאוד מוכשרים בתחומם.

מלא מלא תארים, וכשאנחנו מדברים כמובן, השיחות הן דיסקרטיות לגמרי, ואומרים לי אני לא מאמין לחצי מהדברים שמישהו אומר עליי ואני.

אבל אני חושבת שאם אנחנו מדברים על אומץ אז האומץ להיות אני.

קוליותי.

על כל היתרונות שלי והחסרונות שלי ומה שזה מאפשר לי באומץ להיות אני.

זה להביא את עצמי כמו שאני ולא תמיד זה בא לכולם בטוב.

לא תמיד אני עוברת לכולם בגרון.

זה מדהים שאחרי אומץ אפשר לחשוב בכל מיני כיוונים.

נכון, אדם יוצא לקרב מסכן את חייו, נלחם באריות ונמרים זה סוג של אומץ.

בטח בזמן הזה.

ופתאום היום זה לא, זה לא מטאפורה, אלא זה קורה ברגעים אלה ממש.

אבל זה מדהים שבחברה שבה אנחנו חיים.

להיות עתה דורש אומץ.

כי החברה בהרבה מאוד ערוצים ובהרבה מאוד דרכים משדרת לך כל הזמן שהיא רוצה ממך משהו אחר מאשר אתה.

ואז אתה אומר אוקיי, אני צריך להתאים את עצמי.

וזה מדהים שהדבר הפשוט הזה של להיות אתה.

זה האומץ שאנחנו רוצים לדבר עליו כי זה מוביל בסוף למה למהכים כמו זה שסיפרת עליו בזוגיות למשל בהחלפת הזוגיות שדורשים אומץ?

למה זה דורש אומץ?

כי זה מעורר תגובות לא קלות בכלל מהסביבה כי זה שובר המון כללים של התנהגות ושל מחשבה ושל איך להסתכל על דברים.

שהחברה מכתיבה לנו ומול כל זה אנחנו צריכים פתאום אומץ.

אני רוצה לפתוח סוגריים.

לתסמונת המתחזה שאמרת שלפני כמה שנים העברתי הרצאה בנושא תסמונת המתחזה ופתחתי את ההרצאה להגיד שזה שיהיה זה תסמונת שיש לי שאני מרגיש מתחזק כל חיי ואז התחלתי לתת דוגמאות של אנשים מפורסמים שהעידו על עצמם שהם סובלים מזה.

איינשטיין כל מיני כאלה ואז פתאום הרגשתי ממש לא בנוח שאני שם את עצמי כאילו אני אומר לי יש לי תסמונת המתחזה ואז אני מפרט את איינשטיין ועוד כאלה אנשים גדולים.

פתאום הרגשתי שזה לא בסדר.

פתאום הרגשתי שאני מתחזה למתחזה.

יש משפט כזה שאומר מי הוא יהיר, יהיר, זה אדם שלא עשה שום דבר ראוי לשמו, ובכל זאת הוא מעיז להצטנע.

מעולה.

אז בואי נדבר על האומץ להיות אני.

זה נושא שמאוד מעסיק אותי, והאמת זאת אחת המוטיבציות שהביאה אותי בגחמה של רגע להתחיל את הפודקאסט הזה.

ואני אפילו שם לי למטרה בכל פרק.

לחשוף לאוויר עוד קצת מאני, וברוב הפרקים אני חושב אני מצליח.

לגמרי אני מרשה את זה לעצמי כי אני יודע שאני אוריד את זה בעריכה ואז בעריכה אני אומר לא דווקא אפשר להכניס את זה וכך צעד אחרי צעד אני מרשה לעצמי להביך את עצמי באוויר אז את יכולה לתת אולי עוד דוגמה, מאחר שאני באמת העלתי את העניין של אומץ כי אני תופס אותך כאדם אמיץ אז את יכולה לתת עוד דוגמה של מקום שבו הלכת אחרי הלב שלך למרות שזה לא היה הכי.

מובן מאליו או הכי מקובל, במרכאות.

לפני כמה שנים.

שמעתי פודקאסט של טל בשן שאני מאוד מאוד אוהבת את הפודקאסט שלו והוא סיפר על מסע עם אסף יבנאי, משפט אחד שהוא אמר תצאו למסע עם אסף יבנאי ולא תצטערו לעולם.

סיימתי את הפרק והרמתי טלפון לאסף יאנאי והרגשתי שהלב שלי אומר צאי לשם כאילו ולא ידעתי מה זה.

נרשמתי איזה חודשיים לפני לא ידעתי מה זה המסע הזה.

לא ידעתי איפה ישנים, איפה עושים פי איפה מתקלחים, לא ידעתי כלום.

דרך אגב, כתפיסה.

בשנים האחרונות ולתרגל רגע הליכה עם הלב.

משהו קורה לי, אני הולכת.

אני לא יודעת מה זה.

הרבה פעמים שאני מרגישה בלב פתאום יש לי איזה קליק כזה אני אומרת כן, אני מרימה טלפון לאסף לבניין, אומרת לו אסף יבנאי, אני שמעתי על הסדנה שלך, אני רוצה גם, הוא אומר לי אין בעיה, מסע הבא יוצא בשלישי למאי, אנחנו במרץ, תעבירי סכום כסף, אני לא זוכרת, זה היה 2000 ומשהו שקלים, אמרתי, אין בעיה, אמרתי לו מה קורה במסע הזה, הוא אומר.

מסע 4 ימים במדבר.

הכל אתה מביאה רק תיק על הגב כל שאר אני מסדר.

אני, הוא אמר לי בגיל בתי כרגע רק תעבירי כסף לעברה.

בנקאית אני מעבירה כסף ומתכוננת עם התיק רגע, וגיליתי דרך המסע הזה.

ובכלל, דרך המפגש הזה עם אסף יבנאי עולם שלם.

מה מעניין אתכם לשמוע על המסע של עינת במדבר ומה למדה ממנו?

יש פרק בונוס בשם המסע של עינת במדבר.

כרגע אנחנו מדלגים על הסיפור הזה וממשיכים בשיחה.

אז אנחנו מדברים על אומץ?

על מה עוד היית צריכה להתגבר במסע הזה?

היו 7 גברים והיו שתי נשים.

המפגש שלי עם גברים הוא דורש עבורי אומץ, הוא לא פשוט לי תמיד.

אני חושבת שבהיסטוריה שלי אבא שלי קיבל דום לב ומת כשאני הייתי בת 11 באמצע הטיול באילת.

ואני חושבת שמשה משהו במערכות יחסים שלי עם גברים התערער ביחסי האמון שיש לי עם גברים, משהו שמה התערער.

והמפגש הזה עם 7 גברים וגם מורה הוא היה לי לא פשוט בכלל.

להתמסר, להסתכל בעיניים, לפתוח את הלב.

להתמסר באיזה מובן?

של לשתף ולתת לאנשים שהם לא מאמין אנשים להיות קרובים אליי גם פיזית וגם רגשית זה לא מובן מאליו.

זה לא הדיפולט שלי.

אותך על אבא שלך.

בטח.

כי בי זה נוגע בתור, אבל אבא לבת.

בת יחידה.

זאת אומרת שבגיל 11.

הייתם בטיול באילת ופשוט היה אדום לב?

וזה קרה לידך.

זה לא קרה לידי, אבל.

אפרופו רגע עבודה עם השכל והלב שם קרה לי אדום לב בסדר הניתוק כי אחותי ואני היינו בבריכה.

אחותי קטנה ממני בשלוש שנים ובאיזשהו שלב אמרתי לה בואי נלך לנעלה למעלה נביא אני זכרתי שהיו שקלים ליד המיטה ובואי נלך להביא את השקלים כדי שנקנה ארטיק ולא לנו מפתח.

היינו לבד בבריכה והלכנו לקבלה לקחת מפתחות כי לא היה לנו מפתחות ועלינו ואז במעלית ראיתי כפכף ואמרתי לאחותי תגידי זה לא כפכף של אבא?

והיא הסתכלה עלי ואני הסתכלתי עליה ואז נפתחה הדלת של המעלית וראינו התקהלות של אנשים ונכנסתי לתוך ההתקהלות של אנשים וראיתי את אבא שלי שוכב שם.

אמרתי רגע, זה אבא שלי.

עכשיו הייתי ילדה בת 11, כן?

אז מיד.

תפסו אותי ולקחו אותנו לאיזה שהוא חדר.

אני לא יודעת איזה חדר וכמה שעות אחר כך.

פגשנו את אמא שלי שפגשה אותנו בכניסה לחדר אוכל והיא אמרה לנו אין לנו אבא.

כאילו זה היה זה השוט הבא שאני זוכרת, בסדר?

וזה היה רגע אגב, ניתוק וחיבור של הלב.

אני חושבת שזה רגע שזה רגע מכונן בחיי ששם קרה הניתוק.

כדי שאני אוכל לשרוד, אני זוכרת שעליתי.

ביחד עם אמא שלי ואחותי אחותי, אני לא כל כך זוכרת, אבל הסתכלתי על הים ואמרתי יש לי שתי אפשרויות עכשיו או לחיות או למות ואני חושב שאני כדאי שאני אבחר כי לא הרגשתי שיש מישהו שתומך בי כרגע, כאילו שאני.

אגב, המדבר האם און מיי און והכעס שהתעורר שם על הנטישה הזאת, ואני זוכרת שאני מסתכלת על הים ואני אומרת שאני בוחרת לי.

אני חושבת גם בהישרדותי לגמרי שאני בוחרת לחיות ואני הופכת להיות מאוד מאוד תפקודית.

אני מקלחת את אמא שלי ואני אומרת לה שיהיה בסדר, ואני.

ואמא שלי באת לניצולי שואה, אז מנגנון ההישרדות.

כמה אחרי זה הודיע לנו שהשמיים לא נפלו ואנחנו ממשיכים, אז אנחנו במנגנון הישרדותי כאילו זה חלק מההוויה שלי מהצביון שלי בבית.

מהאוטומטים שלי לשרוד ואני באיזה שהוא שלב בחיים, אני קיבלתי החלטה שאני לא משחזרת את זה.

אני לא שורדת את החיים האלה.

לא בשביל זה באתי אני עושה לזה תיקון ביג טיים.

אז המקום הזה שהולך אחרי הלב שלו ולהיות מחוברת רגע לעצמי, המקורות שלו נמצאים שם.

המקום הזה שאני בחרתי לחיות, אני אומרת את זה אני אני את הסוף ראיתי.

את המוות ראיתי.

אני גוזרת את החיים אחורנית, את אבא שלי קיבל דום לב בגיל 38.

בסדר אז עברתי כבר אני.

אני אעזור.

כן.

אני אעזור אחריו כן, אבל אני תמיד אומר אני את הסוף ראיתי וזה חיים פעם אחת וזו לא חזרה גנרלית.

אני יודעת להגיד בוודאות שזה לא חזרה גנרלית מה שקורה כאן.

ואני יודעת שני דברים שנולדתי ושאני אמות עכשיו כל מה שאני אעשה באמצע זה הזמן, ואני הולכת לחגוג את החיים האלה, וכל פעם שמישהו שם עליי אבנים ואף אחד לא שם עלי אבנים ואני שמה על עצמי כל פעם שאני עובדת מתוך הפחדים והחששות והחרדות מתעורר בי כעס על עצמי אני אומרת רגע עינת, רגע, כאילו ראש פאוזה.

לב מה אתה אומר מה אתה מבקש כאילו מה מה מה אנחנו עושים פה?

אני שומע את הסיפור שלך שוב, הוא נוגע בי דווקא ממקום של אבא.

אבל אני מדמיין את הילדה בת 11 מסתכלת על הים ואומרת את המילים האלה לעצמה, שהיא צריכה לבחור, בין שזה לא מובן מאליו שילדה בת 11 תחשוב ככה.

נכון זה זה מחשבה מאוד, אני יודע.

בוגרת גבוהה.

ובעצם זה אני.

אני שומע בסיפור שלך נטישה כפולה.

גם של אבא שלך וגם שאחר כך נשאר לבד.

זאת אומרת לא היה שם.

אמא או מישהו אחר שיהיה שם בשבילך.

אחר כך את היית בשבילה אפילו.

נכון היא הייתה שם היא הייתה שמה מאוד מאוד תפקודית, מאוד הישרדותית.

היא הייתה שמה ביג טיים שלא.

ושוב זה גם הפרשנויות שלי כילדה, המקום הזה.

תחושה.

של הלבד הזה וזה.

ואז כשזה פוגש אותי היום בזוגיות של אני לבד, זה מחבר אותי לשם ובגלל זה כשאמרתי בהתחלה אם אני צריכה לחבר את כל הנקודות, שזה מקום של עבודה אצלי, הוא לא קשור לבת הזוג שלי, פשוט מפעילה את המתג הזה שאני חייבת לטפל בו כאילו זה מתג.

שחי כואב בעולם להרגיש לבד, נכון ביחד עם עוד מישהו.

להרגיש לבד במדבר זה יותר קל מאשר להרגיש.

עבד בחברת אנשים ובטח בחברת אדם קרוב.

זה כמו למות מצמא בלב הנהר כאילו.

אז משם בא הסיפור שלכם, נטישה.

כן, אני חושבת שהוא הגיע מאוד מקומות אבל יש לו עוד רבדים עמוקים יותר או עמוקים פחות.

זה לא משנה, אבל זה.

זה טבע בחיים שלי.

זאת תמה בחיים שלי שאני עובדת עליהם, ואחד הדברים שאני עומדת תמיד לילדות שלי, ואפרופו הלב.

זה הפשע הכי גדול זה לנטוש את עצמכם.

מעולם אל תנטשו את עצמכם בשביל מישהו אחר.

אם לכו עם הלב שלכם.

ואם לכו עם מה שאתן מרגישות, וגם אם זה יכול להכעיס מישהו או לכאוב למישהו או ואתם הולכות עם הלב שלכן זה מסתדר.

ואגב, הכוכבים מסתדרים כשאתה הולך עם הלב שלך בתוך הפודקאסט הזה, אני בטוחה שהכוכבים הסתדרו.

כי מה שאתה עושה לעולם הזה הוא אין לו.

אין לו תמחור.

בסדר אני כשאני אני אומרת רגע אני עינת שאני מקשיבה לך, אני מתמלאת.

במלא מלא שמחה.

ובשלווה, וברגע ובמקומות האלה שהם הם חסרים אצלי כשאני שם פלי בפודקאסט שלך או בפרק שאתה שם אני כולי מתמלאת ואני לא חושבת שיש לזה מחיר.

אין לזה תו תג מחיר שאתה יכול להגיד.

אוקיי, אז על זה אני גובה.

זה סכום כסף כזה או אחר.

ופעם שעברה אמרת לי גם שאת מגישה שהמטרה שלך היא להביא טוב לעולם.

נכון רבי שמח להביא להביא תקווה.

חמלה אני בן אדם שמח אני לפעמים אני אומרת לאנשים בואנה נראה לי שיש לי רק את המאניה בלי הדיפרסיה.

לא משנה מה קורה, יש אנשים.

כשאני פוגש אנשים שיש להם מאניה דיפרסיה אני מה זה מקנא והם אני אומר תנו לי קצת מאניה.

יש לי רק מאניה אין לי את הדיפרסיה אתה יכול למצוא אותי לפעמים מנוגה וזה אבל אני רק כבר אנחנו יש לנו קפה שכונתי כזה, עגלת קפה, קפה, קופסה.

יש שמה אדם אחד שאני מאוד מאוד אוהבת אותו ואומר לי תגידי, הסוללה לעולם לא נגמרת לך, אני אומרת לו יוסף, אני לא יודעת מה להגיד לך זה לא נגמר לי, אני לא יודעת.

כמה בבוקר?

אני בן אדם שמח.

אני יודעת שאני יודעת, אני יודעת שזה המשימה שלי בעולם נכון זאת המשימה שלי אני בנאדם שמח.

ותאמין לי.

המשימה שלך בעולם.

אני לשמח לפרסם יש לי חברה שאומרת אני תפקידי לפרסם לך את החיים.

אני את.

משמחת.

אני קודם כל.

כי זה שאת שמחה זה לא קל לגרום לאחרים להיות שמחים.

אתה מכיר את זה שאתה מצחיק מישהו?

אתה מתחיל לצחוק, הוא צוחק.

אתה מחייך, אתה מחייך למישהו, הוא מחייך אליך גם אם הוא האחים בועז בעולם חייכת, אבל הוא מחייך.

יש תרגיל כזה, אני מגיעה, שמח אנשים אי אפשר זה אני מביאה אורלה אני מביאה אור למפגש ויש אור אין חופש אתה הולך חושך הולך פחד הולך.

דרך אגב העור בעיניי הרבה יותר מפחיד מהחושך.

כן, יש רגעים שבהם אני מתה מפחד מהאור הזה, מהשמחה הזאת.

זה מפחיד אותי פחד מוות, כן.

באמת?

למה זה מפחיד אותך?

לא יודעת פתאום כזה יש לי איזה חיבור כזה שאני יודעת להסביר אותו ואני פתאום מפחדת.

אני.

האנלוגיה הכי גדולה, הכי מובהקת שיש.

איזה מישהו שאני לא זכיתי אבל מישהו שזוכה במפעל הפיס והוא לא יודע מה לעשות עם כל הטוב הזה שנחת עליו, שאני חושב שאני, אני לא יודעת מה לעשות עם זה שאני כאילו קוראים לזה התעלות כזאת שאני לא יודעת מה לעשות איתה ואני כאילו תוריד אותי רגע למטה תורידו אותי אני לא אני לא יודעת מה לעשות עם הדבר הזה.

אבל יש רגעים כאלה שאני מרגישה שאני לא.

אני לא אינדסי עם פייג' בעולם הזה אני כאילו הצלחתי לבד תורידו אותי אני עוד לא יודעת מה לעשות עם זה כן אני לא יודעת אבל אני יש רגעים שאני מרגישה את זה.

וואו, עינת.

יש עוד משהו שהיה חשוב לך להגיד שיכנס להקלטה?

אני רוצה להגיד רגע שבמתח הזה ושמתי עליו משהו ואני כן רוצה להגיד אותו כי גם זה יוקלט.

וגם אם יום אחד הילדות שלי ישמעו אותו אז אני רוצה שהם ישמעו את זה.

שאני אמא שלהם, שבאתי.

אפרופו רגע הכתבים האלה.

אז הקיצון הכי גדול שאני מכירה בחיים שלי זה העצמאות והאימהות.

כאילו המקום הזה שאני צריכה את החופש שלי ואת העצמאות שלי וזה והאמהות שדורשת ממני מה זה להיות ומה זה להיות בנוכחות.

ולהתחשב ולהיות בדאגה, ולפעמים זה נראה לי ההיפך הגמור מעצמאות וחופש.

ואפרופו סיפור חיי שקצת חשפתי חלקים ממנו, אני חושבת שהאימהות היא אחד המקומות הכי מרפאים והכי תרפויטיים עבורי.

למרות המאבק הזה שמתקיים.

והמפגש הזה, עם הנשמות שלהם ולהתמסר למקום הזה.

זאת שמדרי דאון ולפגוש את הפחדים הכי עמוקים שלי ואת האהבה הכי הכי עמוקה וההתמסרות.

אני עדיין אפילו לא יודעת להגיד את כל העומקים של הדבר הזה, אבל המפגש הזה איתם זו המתנה הכי גדולה שבונה עולם.

נתן לי שבאמת לפני כמה שנים יכולתי להגיד לך שר למה עשיתי את זה לעצמי.

והיום אני אומרת אני לעולם לא הייתי מוותרת על הדבר הזה.

וואו אז היא לא תמיד הרגשת ככה.

רוב הזמן לא הרגשתי ככה רוב שנתי בחיים לא הרגשתי ככה.

אני מזכיר לכם שיש פרק בונוס בשם המסע של עינת במדבר.

זה היה יוצא דופן.

הפודקאסט שמארח אנשים מיוחדים שלא הולכים בתלם שחושבים אחרת ופועלים וחיים בדרך שונה מהשאר.

להתראות.