·S1 E13
13 - איך ניצלנו ב- 7.10 ומה אפשר ללמוד מזה - עם מירי גד מסיקה מקיבוץ בארי | יוצא דופן
Episode Transcript
ביום הזה המחבלים ניסו לרצוח אותנו 4 פעמים אם זה בפעם הראשונה שניסו לפוצץ את הדלת ולא הצליחו בפעם השנייה שהציתו את הבית.
בעצם כשהיינו בממד של השכנים ירו על חלון הממד ואחר כך כבר בפינוי.
בסביבות השעה 8 בערב שהיינו באוטובוס הפינוי על כביש 2 3 2 חיכו בעצם שתי חוליות של מחבלים משני צידי הכביש ופשוט יראו משני הצדדים.
על האוטו.
אפילו הופתענו מזה שהם לא הצליחו לפתוח את הדלת, אבל אנחנו מבינים שהם מצליחים לפתוח לכולם את הדלת.
אז באמת למה את הדלת שלנו?
לא כי לפני 5 דקות הם תפסו את השכן שלנו, ירו בו במקום ואנחנו שמענו את הכל והיינו בטוחים שאנחנו הבאים בתור.
משהו כמו 4 שעות לתוך האירוע, שכל הזמן מבטיחים לנו שהנה הצפה בדרך והנה הצבא כבר פה.
הרי קיבלנו מל הודעות שהצבא בתוך בארי.
כאילו היינו בטוחים שזה כבר קורה, אבל בשורה התחתונה לא היה צבא בבארי.
גם כשאמרו לנו שיש צבא בבארי.
זו מירי גד מסיקה, תושבת בארי ששרדה עם משפחתה את השבעה באוקטובר בפגישה איתם מירי מספרת את כל מה שעברו באותה שבת מן הרגע שנכנסו לממד ועד הרגע שהבינו שאף אחד לא בא להציל אותם שהמחבלים שורפים את ביתם והם חייבים לקחת את חייהם בידם ולקפוץ מהקומה השנייה.
מירי מנתחת את כל מה שעברו כדי להבין מה היו ההחלטות ודפוסי הפעולה האוטומטיים שעזרו להם להינצל, וגם משתפת בתפקיד שלקחה על עצמה להמשיך ולספר את מה שקרה שם אני סער פאר וזה יוצא דופן, הפודקאסט שמארח אנשים מיוחדים שלא הולכים בתלם שחושבים אחרת ופועלים וחיים בדרך שונה מהשאר.
אז איך את מציעה שנתחיל?
אנחנו הולכים לדבר על מן הסתם על השבעה באוקטובר, ומה קרה?
בעקבות ישיבה באוקטובר אבל תמיד נורא חשוב לי להגיד שלא נולדתי ב-7 באוקטובר, זאת אומרת, אף אחד לא נולד ב-7 באוקטובר, אולי אנשים מסוימים, אבל לא אנשים שבעצם חוו את השבעה באוקטובר ויכולים לספר על זה מן הסתם.
ובעצם גם הסיפור שלי לא מתחיל שם.
אבל העובדה שחוויתי את מה שחוויתי וידעתי גם להתייחס לזה בדרך שבה אני מתייחסת לזה.
היא חלק מהעניין.
חלק ממי שאני ואני חושבת שגם אפשר לראות את זה.
אז אם אמרתי שנתחיל מאמצע דווקא יהיה מעניין באמת להתחיל דווקא מהשעה.
סביבות אחת בצהריים אנחנו כבר מה שנקרא.
אני ממש מתחילה מהאמצע בשעה אחת בצהריים אנחנו נמצאים כבר במצב שהבית שלנו עולה באש אחרי שמחבלים נכנסו אלינו הביתה ניסו לפוצץ את הדלת.
למזלנו, וגם עם הרבה תושייה לא היה שם רק מזל.
הם לא הצליחו לפתוח את הדלת.
ברור שבדקות האלה שלפני זה כבר היה.
במקום של באמת ממש לעצום את העיניים ולהגיד יאללה בואו נגמור עם זה כבר כי היה ברור לנו שהם מצליחים.
זאת אומרת באיזה שהוא אופן אפילו הופתענו מזה שהם לא הצליחו לפתוח את הדלת.
אלי הבטח את הדלת וגם היה לנו מין בריא כזה.
אבל אנחנו מבינים שהם מצליחים לפתוח לכולם את הדלת אז אז באמת למה את הדלת שלנו?
לא כי לפני 5 דקות הם תפסו את השכן שלנו, אפילו מילוס מילס זכרונו לברכה.
ולצערנו?
כאילו ירו בו במקום ואנחנו שמענו את הכל והיינו בטוחים שאנחנו הבאים בתור, אבל הם מגיעים אלינו ומנסים לפוצץ לנו את הדלת, ואנחנו.
והדלת לא נפתחת, הלב אומנם דופק על מיליון כמעט ככה אני מירכרת את עצמי שאני כמעט נחנקת מהנשימות.
מהנשימות של עצמי כי אני אני נשמתי כל כך מהר שכאילו לא הספקתי כאילו להכניס אוויר כדי לנשום שוב מרוב הפחד.
מה שנקרא הפחד מוות ליטרלי.
והם לא מצליחים והם מיד מיד עוברים להצתה של הבית והם לא סתם מציתים את הבית.
הם מפזרים איזשהו גז מאוד מאוד חריף שמתפשט מהר וגם נכנס לנו מתחת.
בתוך המשקוף ונכנס גם מהפתחים של של החשמל כי אין פתחים אחרים בממד.
אנחנו בעצם יושבים בממד.
אלי, בן הזוג שלי 3.
הילדים שלנו איתם יהל ואורי אז הגדול היה בן 16, הקטנה, האמצעית בת 15 והקטנה בת 9.
ואנחנו מתחילים להיפנק ולאט לאט ניצת.
את האש והעשן מתחיל לחדור מאותם פתחים.
שהגז נכנס מהתחלה ואנחנו מתחילים להיחנק ובשעה אחת בערך אנחנו כבר ממש נמצאים במצב של מחנק מתקדם.
תוך כדי מחפשים פתרונות איך אפשר לנשום יותר טוב.
הממד היה סדר השינה של הבת האמצעית שלי, יהל בת החמש.
10.
אני פותחת את ארון הבגדים שלה, מוציאה לכולם טי שירטים ובעצם מתחילה לקשור להם על הפנים כדי שנוכל לנשום כמו שצריך, אבל העשן נהיה כל כך סמיך שזה כבר לא עוזר.
אנחנו ממש ממש נחנקים ואז פתאום אני מוצאת על על השידה שלה איפה שהיא שמה.
אתה יודע, את כל התמרוקים, הקרמים וכולי, איזה שהוא.
בקבוק פלסטיק כזה עם חצי ספריי מים כזה עם חצי מלא עד החצי.
במים ואני לוקחת את זה ואני אומרת לא יודעת כמה זמן זה עומד שמה אבל זה לא באמת מעניין אותי ואני מתחילה בעצם להשפריץ לכולם על האזור הזה בעצם, על האזור הזה של הפנים ומי שככה ממש התייבש לו גם הפה.
אני מבקשת שיוציא את הלשון ואני משפריצה להם על הלשון.
ואנחנו במצב של באמת מחנק, כשכבר מתחיל מתחיל להיות מתקדם.
ואני אומרת אני אומרת לאלי כמובן בנוכחות הילדים, זה כאילו לאלי, אבל זה בעצם לכולם, ואולי בעיקר לעצמי שבקבוצות הוואטסאפ ראיתי ששכנים יוצאים מהחלונות.
ושאני לא מתכוונת למות כאן ככה היום לא ממחנק לא משאיפת עשן לא מסריפה כי זה מבחינתי.
מוות בעינויים.
ואני מעדיפה לצאת החוצה, גם אם זה אומר למות מיריות.
אני מעדיפה למות מיריות.
אין אין ספק בכלל זאת אומרת זה מוות יותר מהיר, פחות כואב, פחות בסבל, אולי קצת כואב אבל פחות בסבל.
ממש עשיתי לעצמי את הניתוח בראש כאילו איזה מוות יהיה פחות, איפה אני פחות אסבול ובהתחלה היה לי אומר לי לא.
לא כאילו שאני אשאר בממד ונצליח ככה באמת להתמודד עם עם מה שמגיע, שזה מבחינתו הרגיש לא יותר בטוח ואני הרגשתי שאני לא מחזיקה הרבה זמן מעמד ככה וראיתי גם את הבת הקטנה שלי שגם כן כבר הייתה במצב של מחנק, ממש ככה מתקדם והיא אומרת לי כן, בואו נקפוץ, בואו נקפוץ היא ממש רצתה.
היא גם מאוד היפראקטיבית כזאת.
בהוויה שלה, והיא רק היא לא היא לא יכלה גם לשבת במקום כל כך הרבה זמן.
ואז אמרתי לו אתה יודע מה, אז אני אקפוץ איתך בלעד��ך ומי שרוצה.
לקפוץ, לקפוץ איתי מוזמן והיה ברור לו שהוא מעדיף לוותר על על מה שהוא חשב כי הוא הבין שאני מאוד רצינית והוא העדיף לוותר על על האני מאמין שלו באותו רגע כי הוא לא רצה לפרק ולפצל את המשפחה מן הסתם.
והוא אמר לי בסדר, אנחנו נקפוץ, אבל לא עכשיו.
ואנחנו נחנקים ואני אומרת לו.
או קי מה זה אומר לו עכשיו?
כאילו אתה יודע בלי הרבה מילים אני עכשיו מספרת את זה במילים אבל לא היו שם הרבה מילים באמת.
ובעצם הוא אומר לי תראי, אני רוצה לקנות לנו קצת זמן.
שוב, אני כבר אפילו לא יודעת אם אני העסקתי את זה או שהוא באמת אמר את זה, אבל אנחנו ידענו בוודאות מהקבוצות שאנשים יוצאים מהחלונות ויכולים לקרות אחד משלושה תרחישים.
תרחיש אחד זה שמחכים צלפים על הגגות, פותחים את החלון, נגמר הסיפור.
תרחיש שני סליחה?
4 תרחישים תרחיש שני זה שנמצאים למטה.
ואיך שיוצאים מהחלון יורים.
יורים במי שיוצא מהחלון וכל התרחישים האלה קראו.
ותרחיש רביעי תרחיש שלישי זה ממש שזורקים רימון לתוך.
לתוך החלון ובעצם מפוצצים את הממד.
והתרחיש הרביעי זה בעצם התרחיש החיובי שאין אף אחד ומצליחים בעצם להימלט.
עכשיו אנחנו מבינים שהסיבה שמציתים את הבית אחד זה שעון שנמות בתוך הבית, או שבעצם נפתח את החלון ויקרה אחד מהתרחישים השלילים הבאים.
ואלי רצה בעצם למשוך זמן מאוד מאוד סבלנו במימד, אבל.
הוא אמר את הדבר הבא.
אני יושב ליד הדלת ברגע שהדלת התחמם אנחנו נבין שהאש כבר כאן, שהיא תכף מגיעה ונכנסת לתוך הממד, ואז אנחנו נקפוץ.
ואז גם אני הבנתי בדיוק כמו שהוא הבין לפני רגע שאין לי מה להתווכח איתו.
כאילו אני מבינה שיש היגיון במה שהוא אומר, אפילו שאנחנו נמצאים בסכנת מוות מוחשית ואמרתי בסדר, ועוברות כמה דקות.
אני אחר כך הסתכלתי וראיתי שבסך הכל, מרגע שהם בעצם נכנסו והציתו את הבית לרגע שיצאנו מהחלון.
היה עברו 40 דקות, זאת אומרת 40 דקות היינו בבית בוער.
ובעצם אני יושבת עם הגב לחלון עם הפנים אל הדלת.
אלי יושב צמוד לדלת עם הפנים לחלון.
הוא לא עם הפנים לדלת אבל הוא הבין שכאילו ירגיש את החום בדלת.
ואז באמת עברו בסך הכל 40 דקות.
מהרגע שהם הגיעו ואני מתחילה לראות בעצם את המגנטים שהיו שהבת שלי הדביקה.
על הדלת דלת ברזל פשוט מתחילים ממש לעלות מן עשן כזה מלמעלה, ואז מתחילים לזלוג למטה.
ממש נוזלים לאורך הדלת ואני מבינה שהגיע הרגע.
ואלי עוזב את הדלת.
רץ לכיוון החלון ואני רגע, רגע, שניה עוצרת שנייה.
ואני אומרת שניה, רגע לפני שאנחנו פותחים את החלון לפני שאנחנו קופצים.
עדיין יכולים להיות מחבלים, זה נכון שעברו 40 דקות, אבל בוא היו מעל 500 מחבלים בבר היא מה הסיכוי שאין לנו אחד מתחת לבית?
אני מתוך סוג של אינסטינקט אומרת מה אפשר לעשות, אני חייבת להוציא את הראש שלי החוצה, לראות בעיניים יש או אין.
אבל אם אני פותחת ויש אז יורים בי מה אני עושה?
ומתוך אינסטינקט אני פשוט שולפת את הטלפון הסלולרי.
מהכיס פותחת על וידאו וממש מצלמת גם את הגגות וגם את הקרקע מכניסה.
צופה בוידאו זה עניין של כמה שניות בודדות.
ובאמת אני רואה שנקרא לזה השטח נקי בערך 20 מ' ימינה ושמאלה גם על הגגות וגם על הקרקע.
בעצם לא היו מחבלים באותו הרגע.
וזה נורא חשוב להגיד באותו הרגע כי.
כמה רגעים לפני וכמה רגעים אחרי היו, אבל באמת באותם רגעים.
הבעיה אני פותחת את החלון, תולשת את הרשתות כי כי אני מבינה שכאילו לא נוכל להצליח לקפוץ איך שהוא בכוחות ככה לא כוחות כי אתה יודע, גם כבר היינו חנוכים לגמרי לא היה מים, בטח שלא היה אוכל, אבל זה גם לא עניין אף אחד שלא היה אוכל תולשת את הרשתות, מעיפה אותם על הרצפה, אלי קופץ לעבר החלון, קופץ ראשון אחר כך באמת 3 הילדים כל אחד נחבל ברמה כזו או אחרת.
ואני האחרונה שאמרתי אני לא נותנת לאף ילד להישאר אחריי פתאום הוא מתחרט פתאום זה זאת אומרת אתה יודע בלי אפילו לתאם בינינו וזה מסוג של אינסטינקט כזה.
ובאמת כולם קופצים אלי והבנות קמים ומתחילים לנסות לפתוח דלתות של של שכנים.
אני קופצת מקבלת חתיכת זעזוע כזה אבל ממש דוחפת את עצמי עם הידיים, אומרת לעצמי אין זמן פציעות כאילו אין לך זמן רגע לאסוף את עצמך, אבל אז אני רואה שהבן שלי לא קם והוא נשאר על הרצפה.
ואני כאילו ברגעים האלה הדבר היחיד שעובר לי בראש זה סבבה שאתה ילד מפוננק, אבל זה ממש לא הזמן.
בנק עכשיו כאילו הוא באמת הילד המפונק מבין הילדים.
כזה אחד שעושה את הדברים יותר באיזי, לוקח את הזמן.
ואני צורחת עליו שיקום והוא אומר לי אמא אני לא יכול, ואני אומרת לו.
ואני אומרת לו כאילו מה זה לא יכול תקום?
ואז הוא פשוט מרים את הרגל ואני רואה שהיא שמוטה ומידלדלת, ואני מבינה שזה באמת כבר לא בשליטתו, שבעצם הוא שבר את כף הרגל שלו.
מיד עולה לי בראש שהתוכנית שהייתה לי אמרתי לך שהיינו ככה בקשר בקבוצות הוואטסאפ וכולי.
הרי אני השתדלתי להיות אחראית ולנהל את האירוע כמה שיכולתי.
וקבעתי עם שכן, שהיה בערך 70 מ' מאיתנו שהוא עמד בחוץ וקבעתי איתו שאני אנחנו רצים אליו כי הוא אמר לי ממש משפט כמו בסרטים.
הוא אמר לי אני עומד עם נשק בחוץ, אני אכפה עליכם.
כאילו באמת אם עכשיו יהיו שם 40 מחבלים הוא יוכל לעזור במשהו?
אבל איך אני תמיד אומרת כי זה פשוט נכון שזאת הייתה ההצעה הכי טובה שקיבלנו אבל מצד שני גם ההצעה היחידה שקיבלנו אז.
זה כאילו את יודעת הכל היה מצד אחד מאוד תמים כזה ומצד שני.
הרבה דברים פשוט הסתדרו לטובתנו, אבל אבל באמת, גם פעלנו כדי שהם יסתדרו לטובתנו.
אני חייבת להגיד במאמר מוסגר שהיו לי הרבה חברים.
שעשו דברים דומים למה שעשיתי ועשינו ולצערי לא שרדו את האירוע הזה.
אוקיי ולצערי נרצחו ואני אולי אספר אחר כך סיפור ספציפי.
אבל אני רק רגע, אשלים את החלק הזה כאילו הנקרא לו.
מותח גם אותנו החלק הזה מאוד מטך אוקיי הילד עם רגל שבורה אני כבר לא יכולה לרוץ לשכן 70 מ' מה אני עושה עכשיו לעזאזל?
הם מנסים לפתוח את הדלתות של השכנים למטה?
לא תיאמנו עם אף אחד.
הכל נעול ואני מנסה לעזור לבן שלי לקום כי אתה לא יכול להישאר שוכב על הרצפה במצב הזה.
ואיך שאני ככה עוזרת לו לקום.
אני מלאמה את הראש למעלה ופשוט אני רואה מולי באמת.
אני אין לי שם אחר חוץ ממלאכים לקרוא להם שזה בעצם זוג השכנים שלנו, שהיו בעצם גרו מולנו איילת ואיתן שהסתבר בכלל בדיעבד שכשעמדנו על עדן החלון.
הם ראו אותנו מהחלון של המטבח שלהם כי לשנייה הם יצאו לקחת כוס מים לבת שלהם, שהרגישה לא טוב.
ראו אותנו, נופפו לנו, אבל היינו כל כך עסוקים בקפיצה שלא ראינו אותם.
ואז הם פשוט סיכנו את החיים שלהם, ירדו מהבית שלהם.
שלהם אל מתחת לחלון שלנו ופשוט סימנו לנו בואו, בואו ואני רואה אותם ואת יודעת.
תוך שניה אנחנו שולפים את איתם, עוזרים לו מה שנקרא להתקדם לכיוון המדרגות הבית שלהם.
ובאמת.
ברגעים האלה בעצם אנחנו ניצלים בפעם השנייה נכנסים כמובן לממד שלהם ונשארים שם עד הפינוי.
ביום הזה המחבלים ניסו לרצוח אותנו 4 פעמים אם זה בפעם הראשונה שניסו לפוצץ את הדלת ולא הצליחו בפעם השנייה שהציתו את הבית.
והיו עוד פעמיים שתכף אולי נגיע אליהם בהמשך באמת היו אנשים.
מאוד חזקים, אנשים שעזרו.
עזרו לנו בחיי היומיום היה לנו חבר שקראו לו חני חן, שכל פעם שהיו צריכים את הבן אדם הכי חזק באזור, תמיד קראנו לא כדי שיעזור.
אם זה לסחוב מקרר שתי קומות, אם זה לחלץ אותנו מהבוץ.
ובשבעה באוקטובר הוא נקלע בדיוק לאותה סיטואציה כמונו.
רק החוסר מזל שלא היה איזה שהוא היה באמת בשכונה הכי מטווחת וכשהוא עם המשפחה שלו באמת יצאו מהחלון, פשוט היו שם הרבה מאוד מחבלים.
ניסו להסתתר.
כמה דקות, אבל.
לצערנו הם נרצחו אז זה לא רק היה קשור לתושיה היה שם באמת גם הרבה מזל בתוך כל האירוע הזה.
קודם כל שמתי לב שהפסקתי לנשום כשאת מספרת את זה כל כך הרבה דברים עברו לי בראש בזמן שסיפרת, כולל שאלות שאני רוצה לשאול אותך קודם כל, כשאמרת שהם ניסו לפתוח את הדלת ולא הצליחו זה הדלת של הממד נכון?
לדלת של הבית, הם נכנסו מיד את הדלת זכוכית זאת גם הייתה הסיבה.
דרך אגב שלא יצאנו לא להביא לא מים ולא אוכל ולא.
אפילו חפץ חפצים להתגוננות, כי פשוט אי אפשר היה לצאת לרגע מהממד הדלת הייתה.
זכוכית אפילו לא חלבית כזאתי שתוך שניה פשוט נכנסים.
לא ציינתי דרך אגב שבעצם גרנו בקומה השנייה גרנו בקומה השנייה.
זאת אומרת הקפיצה הייתה מקומה שניה זה היה חלק מהסיכון פה לא רק היציאה החוצה.
אלה באמת גם העובדה שזה היה 5 מ' גובה מהסיבה הזאת גם הבן שלי שבר את כף הרגל שלו.
ואני שומע אותך מספרת את זה מחשבה אחת שעולה לי בראש זה איך מקבלים כל כך הרבה החלטות תוך כדי, תוך כדי שהדברים קורים זה כאילו כן לצאת, לא לצאת.
מה לעשות עכשיו, אפילו באיזה סדר יוצאים כאילו אני אצא קודם נוציא את הילדים.
זה שאלות גם שאין עליהם איזה תשובה אחת נכונה.
זה כאילו כל.
האמת שבגלל שבאמת הרבה פעמים ניתחתי את ברוורס אנג'נירי כל הזמן ניסיתי להבין מה היה ומה.
וברור שאם לא הייתי חושבת על זה, הגיוני מאוד שלא הייתה לי תשובה בשבילך.
אבל 1000 זה פעם ראשונה ששואלים אותי את השאלה הזאת ואני חושבת שהיא אחת השאלות הכי חשובות זה שאלה שהיא סופר חשובה כי יש עליה תשובה.
הרי כולנו יודעים שבאמת בסיטואציה דרך אגב, אני לא יודעת איך קוראים למודל הזה, אני לא מצאתי שיש לו שם, אבל המודל הזה של הפייט פלייט, פריז ויש לו כל פעם, אפשר להוסיף לו עוד איזה אף שרוצים.
מה זה שרוצים שהיא מתאימה באמת לסיטואציה ואני גיליתי שיש אף רביעית לא אותה אף שמדברים עליה בהכרח.
כשאני קראתי לזה פיין סמואל, אבל באמת המקום הזה שמה שבאמת מציל אותך ברגעים כאלה זה בעצם התגייסות למען האחר.
כל הפריז פייט ופלייט זה גם מאוד מאוד נכון ודרך אגב זה אפיין את הילדים שלי.
אני שמתי לב הילדה אחת בפלייט וילד אחד בפריז שזה איתם שאמרתי לך שהוא ככה היה ככה יותר.
אפתי בכל האירוע וגם כשהוא שבר את הרגל עד שהוא קם אז ממש אפשר היה לנתח את זה בסופו של יום.
אנחנו הרי פועלים מאוטומט ובמקומות האלה כשאתה נמצא באמת בסכנת מוות, שאין יותר מידי מקום למחשבה.
בוא כאילו אתה אתה בהישרדות הרי יש את הנתון הזה שאומר אני שומעת אותו הרבה לאחרונה משום מה שבן אדם שנמצא בעצם באסטרטגיית הישרדות אז הוא בעצם לא פנוי למצות את מקסימום הפוטנציאל שלו.
אוקיי, ולמה אני מציינת את זה?
כי באמת המחשבה בואנות פינקללי בינינו.
אז מה כן?
אז איך באמת אפשר לנהל במצב כזה?
כאילו שבעצם האוטומטיים שלך מופעלים זה שיהיו לך מה שנקרא אוטומטים נקרא לזה מוכנים.
אין לי את המילים המדויקות, אבל שמותאמים למצבים כאלה עוד מראש.
עכשיו זה לא שכיוונתי לזה, וזה לא שאמרתי אם אני אעמוד במצב הזה, בוא נכין לעצמי שורה של אוטומטים שאני אכניס לכיס.
אירועי החיים שעברתי לאורך החיים שלי יצרו עבורי.
נכון שהייתה לי גם בשנים האחרונות, גם יותר עבודה פנימית וכולי, אבל יש אוטומטים הרבה יותר מוקדמים שהייתי.
אתה יודע שהגוף שהתודעה שהמים אותת לי שאני בסכנת חיים.
וגרם לי לפעול בצורה מסוימת שאחר כך שיחזרתי את הדפוס הזה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
וכשהגעתי גם אני אומרת שלא נולדתי ב-7 באוקטובר כי כשהגיע 7 באוקטובר כבר היה לי את כל הסל הלא מודע הזה של ההרגלים האוטומטים שנשלפו ברגעים האלה בעצם הכי מפחידים והכי מסוכנים בחיים שלי.
את אותם דפוסים אוטומטיים שרכשה בעבר ושעזרו לה להתמודד באותו יום.
מירי נזכרת ומספרת על חוויית התמודדות שלה כשהייתה בת 3 4 בלינה המשותפת בקיבוץ.
משותפת זה בעצם מי שגר בקיבוץ שיתופי עוד מה שנקרא בשנות ה-שמונים זה שבעצם הולכים לישון בסביבות השעה 7 קבוצה של ילדים בני אותו גיל בחלל משותף כזה בבית משותף כזה בסביבות הארבעה ילדים בכל חדר המטפלת באה אומרת לילה טוב לכולם, מכבה את האורות והולכת.
וכל הילדים זה יכולים להיות החל מחמישה 10 עד 20 פלוס הולכים לישון.
לבד בבניין הזה עכשיו אין מבוגר, יש שאומרת לילה אחת שנמצאת באיזה מקום היא אחראית על איזה 10 גנים כאלה, ויש תינוקות קטנים שהרבה יותר מעניינים אותם.
החברה בני 3 4 שהם כבר בוגרים מה שנקרא, ולכו תסתדרו לבד וכשהכל מתקתק ובסדר אז סבבה.
אז באמת זה דברים מסתדרים לבד, אבל מה קורה כשלא?
ובאמת.
באמת יש לי זיכרון אחד ממש ממש ברור על מריבות שהיו לי כל לילה עם שותף לחדר שקוראים לו כפיר שאני אעשה ספוילר ואגיד שהיום אנחנו חברים.
עד היום אנחנו חברים מאוד מאוד טובים.
ובאמת אירוע אחד ספציפי זכור לי במיוחד כי זה היה אירוע מתמשך ממש כל לילה לפני שהיינו נרדמים הייתה מחלוקת מאוד גדולה ביני לבין חבר שלי כפיר שהוא ממש ממש פחד מהחושך.
הוא לא היה, הוא לא הצליח להכיל את החושך ואני היום אני מאוד מבינה אותו, אבל אני ההפך אני טיפת אור הייתה משגעת אותי וכל הזמן היינו רבים על המפסק של של האור.
הוא היה.
מדליק.
אני הייתי מכבהב וכולי.
שאר הילדים בחדר כנראה זה לא ממש הפריע להם.
לא זה ולא זה אז הם לא יתערבו ופשוט היינו רבים והוא היה חזק וגדול ממני והיה מכפף אותי ואני הייתי בוכה והייתי עומדת מול האינטרקום הזה שסיפרתי לך על והייתי צועקת שומרת שומרת בואי לגן שקד ובוכה ובוכה.
אבל אמרתי לך היינו גדולים וזה לא עניין אף אחד ותסתדרו לבד.
ומכיוון שמה שנקרא סיטואציה הכריכה אותי להסתדר לבד, אז.
פשוט זה באופן מאוד לא מודע והכל ברוורס אינג'ינרינג.
חשבתי על איזה שהוא פתרון.
כאילו מה אני יכולה לעשות כדי?
מצד אחד לא לפגוע בכפירקי החבר שלי בשעות היום היינו חברים טובים בשעות הלילה היינו האויבים הכי גדולים.
מה עושים?
לזרוק שני ניחושים 3.
מה?
מה יכולתי לעשות כדי לפתור את הסיטואציה?
שיתן לך להירדם ואז ידליק את האור.
אז אני יפה זה אף אחד אף פעם לא ענה לי אבל הוא לא היה בלופ.
אני זאת שהייתי צריכה למצוא את הפתרון אז בדיוק תהפוך את זה ממש.
מה שהייתי עושה זה.
באמת, ואז.
בדיוק.
היו הרבה פעמים אומרים לי כל מיני פתרונות, רוב האנשים באמת לא, לא חשבו בכיוונים האלה יחסית, הראש תעשי זה.
אבל לא יודעת.
הילדה בת 3 4.
לא יודעת מאיפה בא לי האינסטינקט הזה אבל אמרתי אני צריכה למצוא פתרון.
ואני לא רוצה לריב איתו יותר.
מה עושים?
מה עושים וזה מה שעלה לי ובאמת.
מאותו לילה הייתי נותנת לו פשוט להירדם.
להירדם באור ואז בשקט בשקט קמה ומכבה את האור וללכת לישון בחושך.
הוא אף פעם לא עלה על זה.
הוא תמיד חשב שהוא ניצח וזה.
אבל מה זה משנה?
אני השגתי את מה שאני רציתי וזה מה שהיה.
זה חכם גם לילדות הרבה יותר גדולות משלוש 4.
זה ממש ראייה מערכתית, זה אמפתיה, זה כאילו יכולת לראות, להיכנס לנעלי האחר.
אני לא יודעת אפילו אם הייתי כזאת מתוחכמת, אולי כן, אולי לא יודעת אולי זה מה שבאינסטינקט אני גם לא זוכרת.
אולי ניסיתי גם דברים אחרים ולא עבדו לי לא זוכרת אני רק באמת זוכרת שבסוף זה נגמר ככה.
ובאמת בצורה בלתי מודעת, גם הבאתי לשלום חדר.
בשורה התחתונה זה עבד וככה בעצם לאורך החיים למדתי כשהייתי בסיטואציות דיי קשוחות.
שוב, אני אף פעם לא ראיתי את עצמי כקורבן.
אני חייבת להגיד את זה.
סיכום ביניים ככה לראות שאני מבין והשאלה שמנקרת היא בראש היא כמובן איך מצליחים לתפקד בסיטואציה כזאת ואת אומרת שיש כמה דברים שעוזרים אחד מהם זה זה שאת בתפקיד שאת בתפקיד של אחראית על הילדים שלך, אבל המשפחה שלך.
והדבר השני, הבאמת להינצל כדי לספר בצורה לא מודעת, אני אומרת לך את זה זה לא שאז אמרתי אני חייבת.
את העייה בי בראש אמרתי אני אני חייבת לצאת מהדבר הזה כי מישהו חייב לספר את הסיפור.
לא יכול להיות שאני לא אהיה ולא אספר את הסיפור בלי להבין עוד מה אנחנו הולכים לעבור ממש מהדקות הראשונות.
עושה ליאור ברז כי אני צריך לשרוד בשביל לספר.
זה משפטים שבדרך כלל היינו שומעים מניצולי שואה.
אני חייב חייב לשאול אותך את זה.
ברור שסיפרת את הסיפור הזה הרבה מאוד פעמים ואת מספרת אותו בצורה מאוד מסודרת ורהוטה אבל בטח שאת מספרת את זה.
גם עולות בך תמונות נכון או רגעים.
אז היום שמעתי גם משהו מעניין שלא חשבתי עליו קודם.
אמרתי לעצמי איך כאילו את מספרת את זה בממכור כזה?
איך פחדת?
פחד מוות?
איך כשאת מספרת את זה היום כאילו סוג של מנותקת מהסיטואציה.
ומה זה מנותקת מהסיטואציה?
אני רואה את עצמי, אני רואה את עצמי בתוך הממד.
אני, אני רואה את עצמי איך, כאילו אני רואה סוג של סרט, אבל היום הבנתי מעניין כי זה משהו שבאמת גיליתי אותו היום.
שבן אדם יכול לחוות איזה שהוא אירוע, אני לא אקרא לזה חוויה חוץ גופית.
אבל שבעצם.
הנשמה היא סוג של יוצאת לרגע מהגוף.
אני לא יודעת איך להסביר את זה ומה זה בדיוק אומר אבל זה נורא התחבר לי לעוד סיטואציות בחיים, לא רק לסיטואציה הזאתי.
זה נורא התחבר לי כאילו למקום הזה ואז אני יכולה לראות את מירי הגוף והוא.
את האירוע וכאילו.
הנשמה היא כאילו מנותקת.
כן היו היו פעמים שכאילו לא האמנתי כאילו זה זה מין הניתוק הזה מהסיטואציה, הניתוק מהסיטואציה.
אני חושבת שאם כל הזמן הייתי מאוד אינטרו, הסיטואציה יכול להיות שהייתי משתגעת.
אני לא יודעת, אני לא יודעת, אני כן יודעת.
שיכול מאוד להיות שיצרתי לעצמי מין ניתוקים כאלה כדי.
לא להכביד על עצמי יותר מידי ולהצליח לתפקד.
בסוף הייתי צריכה לתפקד.
אני חושבת שזה היום זה עלה לי שככל הנראה לרגעים או לפרקים הייתי מאוד תפקודית אבל לא באמת.
כאילו איך קפצתי מהקומה השנייה זה 5 מ' גובה בן אדם לא שפוי עושה דבר כזה כאילו וגם הבת שלי שהיא בכלל עם פחד גבהים האמצעית יהל.
גם שאלתי אותה.
שאלתי אותה יעל איך קפצת כאילו כמה חודשים אחרי כמובן לא מיד אמרתי לה את יש לך פחד גבהים?
היא אמרה לי.
היא אמרה לי אמא, לא חשבתי, פשוט קפצתי, כי ידעתי שאם אני אחשוב אני אסכן את זה, אני אסכן את כולנו, אבל לדעתי זה לא היה רק ממקום של מחשבה.
לדעתי גם סוג של נתקע את עצמה.
אני חושבת שבזמן עצמו זה היה פשוט בלתי ניתן להחלה.
כל הדבר הזה שאני בטוחה.
חלקנו לפרקים פשוט ניתקנו את עצמנו מהסיטואציה, ממש ככה.
גם את הסיפור מאחד בצהריים כאילו זה נשמע לי אמצע הסיפור.
כאילו אני זוכרת אותו בוקר 7 בבוקר, יום שבת שמחת תורה.
אזעקה מוזרה כזאת.
למה אזעקה?
כאילו ביום שבת בבוקר ולאט לאט ככה בודקים, מסתכלים?
וואי נט מתחילים מתחילות להגיע פיסות של מידע.
בהתחלה זה היה, יש אירוע נורא יש בו יותר מעשרים הרוגים, יותר מעשרים הרוגים.
זה אירוע נורא ולאט לאט התחילו לכתוב.
כנראה שיש יותר ולא מספרים לנו.
אז אני דמיינתי אוקיי, אז יש 50 הרוגים.
באמת אירוע נורא.
אז גם אצלכם זה התחיל?
כי יום שבת רגיל בהתחלה?
ממש ממש בשעה 6 וחצי אנחנו ישנים עוד במיטה יום שבת בעצם זה היה סוף שבוע שאנחנו היינו אמורים לחגוג בו יום ההולדת של בארי.
בעצם התחלנו.
ביום שישי כבר חגגנו כאילו את החגיגה של המבוגרים.
זה היה עשינו ממש ערב ילדות בבארי עם שירים וסיפורי ילדות, ובאמת היה ערב מאוד מאוד שמח.
וככה.
נוסטלגי ולמחרת בבוקר היינו אמורים לעשות איזה סוג של כתב חידה משפחתי כזה.
מה שהוא מחפש את המטמון משפחתי כזה.
ואז באמת זה מתחיל.
אני לא זוכרת אם זה התחיל בהזעקה או שזה התחיל בבומים.
אני חושבת שזה התחיל באזעקה, צבע אדום אנחנו נכנסים לממד, אני שומעת מבחוץ מה שנקרא בומי מאוד חזקים לי זה היה נשמע כמו רעמים, זה בכלל לא היה נשמע כמו כמו הפגזות כי הצפיפות הייתה כל כך גדולה, זה ממש היה נשמע כמו רעמים, אתה יודע, אני מסתכלת מהחלון ואני רואה.
בוקר אוקטובר היא כזה.
אז מה קשור רעמים עכשיו?
ואז אני מבינה זאת אומרת.
וגם אזעקות בעוטף ולהיכנס לממד זה גם לא היה משהו כזה נדיר, נכון?
נכון בדיוק כזה זאת אומרת הבנתי שזה סוג של הסלמה, שהיא יותר מהרגיל, אבל אבל בטח שאף אחד לא חשב לכיוון הזה.
אז באמת יצאנו ונכנסנו מהמעמד.
במהלך החצי שעה הזאת אולי 3 4 פעמים לא לתפוס אותי במספרים כי אני באמת לא זוכרת.
אבל אני תוך כדי יוצאת לפרגול רואה את המתחים.
מדלגים על בארי כי הנה זה מכוון לכיוון תל אביב.
אני ממש רואה את הכיוונים ואני מנתחת זה לתל אביב זה לבאר 7 ולפה לשם וזה ואלי בינתיים אפיל את הטלוויזיה, אבל אני אף פעם לא מסתכלת בטלוויזיה שיש זה מה שנקרא מעדיפה לדעת פחות ואנחנו יוצאים מנכסים מהמעמד.
אני יוצאת מהפרגולה וזה מצלמת כל פעם פרקים אחרים כאלה.
ואז בעצם אנחנו מקבלים מין אס אמ אס כזה שהוא גם באפליקציה המקומית.
באס אם אס שזה יחסית נחשב חריג לא הרבה פעמים מקבלים כאלה הודעות.
יש חשש לחדירת מחבלים?
נא להיכנס למרחבים המוגנים, לנעול את הדלתות ולהיות שם בעצם עד לעדכון זה עד לעדכונים.
אבל העניין היה.
הבחירה במילים יש חשש היא היתה בחירה כל כך גרועה.
כל כך גרועה כי בשעה הזאתי שבשבע כבר כבר היו כמה הרוגים בבארי ולו רק היו כותבים יש חדירה את מחבלים סבבה הצבא י לא סבבה אבל הצבא יטפל בת אותה בסדר היינו נכנסים היי לוקחים איתנו כמה דברים היינו טיפה מתגוננים החשש היה מאוד כאילו זה כאילו בסדר בסדר כזה.
אבל לצערי החשש הזה הפך להיות מוחשי מהר מאוד.
בעצם בשעה 7 ועשרה בבוקר, עוד לפני אחר כך, ראיתי שרק בשבע וארבע 10 דקות קיבלנו הודעה שזה כבר אמיתי.
אני עוד לפני ההודעה הזאת שקיבלנו שהיה אמיתית בעצם.
הבנתי כבר שמדובר באירוע סופר חריג, שלא לומר אירוע היסטורי ולא כי אני גאונה, ולא כי יש לי הבנה באירוע היסטורי שבאמת אף פעם לא היו מחבלים בבארי, ואני שומעת מתחת לחלון שלי יריות, צרחות בערבית, ואני מבינה שמהרגע הזה אני כבר לא יוצאת מהמעמד כי אמרתי לך היה לנו דלת זכוכית וחולי.
אין סיכוי שאני יוצאת מהממד.
וככה באמת לאורך כל השעות האלה.
אנחנו בממד ששאלת מה קרה מהבוקר וכולי.
ואנחנו באמת בממד, בלי אוכל, בלי שתייה, בלי שום דבר כמובן.
איזה עושים את הצרכים שלנו בממד כי אין סיכוי שאני יוצאת לשירותים עם הדלת כניסה שיש לי, אתה יודע, מי שהיה לו לדלת, תראה כאילו את הדקויות.
מי שהיה לו פ לדלת אולי הרגיש טיפה יותר ביטחון לצאת שניה החוצה כי יקח שנייה וחצי לפתוח את הדלת.
אצלי לא צריך שנייה ולא וחצי כאילו בעיטה אחת קטנה בדלת וכאילו.
הדלת נפתחת, אז לא יצאנו.
ובאמת ניסינו ככה להתארגן בתוך הממד גם עם עניין הצרכים, גם עם עניין.
לאבטח את הידיד של הדלת.
אלי ניסה כל פעם איזה פטנט אחר, ככה שכשהגיעו באמת בשעה 12 ומשהו כבר הבית עלה באש.
אתם כבר בשבע ומשהו הייתם בממד.
7 0 ההבדל הוא של 10 דקות.
באחת אמרו יש חשש.
שזה לא ידענו שזה אמרו חשש.
היינו בטוחים.
תכף העניין נפתר.
אולי איזה אחד עברת גדר לא של בארי בכלל כאילו של עזה.
וזה יגמר.
ואז בשבע ועשרה שכבר שמעתי אותה מתחת לחלון שלי, אז זה כבר לא היה חשש מבחינתי.
והבנתי שזה ורק.
אתם כבר בממד ואת שומעת מחבלים מתחת לחלון שלך.
הם הסתובבו שעות ארוכות ונכנסו להרבה בתים אחרים.
בסדר, הם הגיעו אלינו לבניין שלנו.
ספציפית הם הגיעו, הם נכנסו לעשות שעה 12 ומשהו ואז העלינו הביתה גם סביבות שתיים, 10 וחצי או אולי קצת לפני.
ואז באמת הבית כבר אחת.
זה כבר שהבית כבר עולה באש.
הקפיצה מהחלון סופית הייתה.
בשעה אחת וחצי משהו כזה.
22.
נכנסים לממד לכל המשטרה למי קוראים בשביל שיציל אותנו?
שאלה מעולה קודם כל אנחנו מחוברים ברשת שנקראת מקומי ושמה אפשר לכתוב כל מיני הודעות בלוח מודעות.
אז אנשים התחילו לכתוב עד שלא יודעת אם חסמו בכוונה את הלוח מודעות או שהוא קרס מרוב הודעות אבל אנשים התחילו לשאול איפה הצבא, מה עם הצבא ואז יש לנו מה שנקרא צוות צחי.
צוות צחי זה צוות.
חירום ישובי והוא אמון על התקשורת.
בסיטואציות כאלה הוא שולח את כל ההודעות, אז כל הזמן כבר מההודעה הראשונה הצבא בדרך הצבא מטפל עוד מעט זה נגמר עכשיו.
עד שתיים וחצי בכלל לא היה צבא.
כאילו פעם אחת הגיע כוח מאוד מאוד
קטן של שלד בשנות 09קטן של שלד בשנות 09:30, אבל לא באמת היה צבא.
זאת אומרת זה אי אפשר להגיד שהיה צבא.
והצבא עד היום.
עד היום לא שמעתי הסבר אחד משכנע ללמה כל כך הרבה שעות לא הגיע אף אחד.
אני זוכר.
את.
הסגרים הראשונים היה הסגרים הראשונים של הקורונה, אני זוכר את זה מצויין, זה כי זה מאוד עצבן אותי וחר לי היה איזה גולש שיצא לים בתל אביב בניגוד להנחיות, ולא רק שבאה המשטרה בשביל לעצור אותו העלו מסוק משטרתי לאוויר בשביל בשביל להחזיר אותו וזה לקח כאילו גולש הוא היה שמה מה 10 דקות רבע שעה.
איך, כאילו כל אירוע שקורה ישר מגיעים כוחות ואיך?
איך עוברות כל כך הרבה שעות ואף אחד לא מגיע את כי באת לזה הסבר עד היום.
תראה, התחקיר, הרי.
בעצם קיבוץ בארי היה הראשון שקיבל בעצם איזה שהם תוצאות של תחקיר.
אבל תוצאות התחקיר שהוצגו למארי אחר כך הם הבינו שזה כל כך מטופש שהם פשוט לא הציגו יותר לאף מקום אחר.
הם הבינו כמה מטופש זה היה, כי מה בעצם הם הציגו לנו?
הם באו ואמרו קודם כל דיברו רק על כל מה שקרה מהשער פנימה.
לא דיברו על מה קרה מחוץ לשער כי קראו הרבה דברים מחוץ לשער ולא דיברו גם על ההקשר הכולל וגם לא מה היום, לפני או יום או שבוע לפני או חודש או שנה.
הוא וואט איבר, מה קרה מהרגע שבעצם הכוחות הראשונים נכנסו לבארי ועד שהאירוע שזה לא מעניין אותי, אני יכולה להגיד להם טוב יותר.
הם אפילו הם אפילו.
התווכחו בינם לבין עצמם עם הטנק שהראפ פגזים על הבית של פסי.
שם היו בעצם בני ערובה ושווים מחבלים ששבו אותם האם הוא ירה 3 או 4 פגזים?
אפילו על זה הם לא ידעו לתת תשובה?
יש גרסאות שאומרות ככה ויש גרסאות שאומרות ככה.
עכשיו אני אומרת לעזאזל אתם צבא, אתם לא יודעים עם כמה פגזים יצא הטנק ועם כמה הוא חזר.
כאילו מה העניין?
איך אתם לא יודעים כמה פגזים נורו כאילו הכל התבסס נורא על כל מיני עדויות אישיות.
וכאלה שאחר כך היו.
בתוך בתוך הרצועה ואי אפשר היה לתחקר אותם כאילו התחקירים האלה, סליחה, על הבוטות, היו סוג של כסתח.
הם לא קידמו אף אחד בשום דרך, אבל אתה שואל, קיבלנו תשובות, לא קיבלנו תשובות, אבל אתה יודע ארצות הרבה מאוד גירסאות.
אין ספק שמשהו שם לא היה רגיל ולא היה תקין.
בסדר גם שאני.
פוגשת כל מיני.
זה מקומם, זה בגידה, זה נטישה.
בגידה לא במובן של הקונספירציות אלא הממסד.
הצבא, המדינה.
לא ראש הממשלה לא אמר שהוא לוקח אחריות ושהוא אשם.
בסדר, הוא פשוט לא העיר אותו אבל אנשים שכן האירו אותם איפה הם היו.
נכון הם הם אמרו הם אמרו.
גם דובר צהל הגרי שהיה אצלנו וגם אלוף האלוף שעשה את התחקיר הם לקחו אחריות וכל ברור שהם הצטערו וזה וזה והם אמרו הפקרה ואמרו מילים קשות על עצמם בסדר?
השאלה מה למדנו.
מי מבטיח שלא יהיה עוד פעם השבעה באוקטובר, מי מבטיח?
מה השתנה כדי שנדע שלא יהיה השבעה באוקטובר עוד פעם?
לא יודעת להגיד לך.
כשניסחת את זה קודם במה למדנו?
זה היה ניסוח כמעט ממלכתי כזה לקחים, ואני אומר איך, איך בכלל אפשר לסמוך?
אנחנו חיים את החיים שלנו בניגוד דרך אגב, לרוב האנשים לאורך ההיסטוריה.
שחייהם היו יכולים להיגמר סתם כי הם הלכו בערב היו רוצחים אותם.
אנחנו חיים בחברה מערבית מודרנית.
אנחנו התרגלנו לחיות בידיעה שיש איזה שהם כוחות שמגינים על שלומנו.
אם קורא לנו משהו, באים לשמור עלינו, באים להציל אותנו וזה באמת בגידה גדולה.
מה זה כאילו אמורים להגן עלינו שזה בכלל לא יגיע אלינו?
ואם זה כבר הראה אירוע וזה הגיע אלינו אז המורים נורא מהר לבוא להציל אותנו.
נכון?
אני ממש אומר את זה אני שומע את הקול של הילד בתוכי שמוחה נגד הזנחה הורית, כאילו זה כאילו ציפייה הכי בסיסית שיכולה להיות.
בעצם אני מבינה וזה היה גם לפני השבעה באוקטובר, אבל השבעה באוקטובר חידד לי את זה עוד יותר, שקודם כל יש לי אותי.
זאת אומרת ברור לי שהצבא היה חייב להגיע.
ברור לי שהיו צריכים ברור לי, אבל וואנס הם לא הגיעו.
אז מה אני אשבת?
יגיעו הבית שלי על אבא יש באחת בצהריים הם הגיעו בשתיים וחצי.
אני אמשיך לשבת בבית ואישרף עד שמישהו יגיע.
לא, לא לי היה ברור שמצד אחד צריכים להגיע, אבל וואנס לא מגיעים.
אני לא מתה כאן היום אז אני אעשה מה שאני צריכה לעשות כדי להציל את עצמי קודבי שלא הייתי שורדת יכול להיות.
אבל כן פעלתי.
לא ראיתי את עצמי כקורבן של האירוע האירוע.
אין לי אפילו מילים לתאר אותו.
זאת אומרת טבח זה עוד קטן ממה שבאמת לתאר את מה שבאמת היה שם.
אבל האם אני אתן לדבר הזה לנהל אותי?
כל עוד יש לי איזשהו סוג של שליטה על משהו, וזה ככל הנראה רק על עצמי ועל הסובבים שלי באותו רגע.
אז אני אעשה את המקסימום שלי.
דיברתי עם עם מטפלת שאני עושה איתה עכשיו שיתוף פעולה.
מטפלת, הכוונה, מטפלת רגשית שעושה איתה עכשיו שיתוף פעולה והיא אמרה לי שבאירוע עצמו יש דבר כזה שנקרא זרע צמיחה נייטה באירוע הטראומתי עצמו ניטה בחזרה הצמיחה ואז אמרתי לעצמי לעזאזל מה זרע הצמיחה שלי?
ואז מיד נפל לי האסימון ואמרתי העובדה שאמרתי לעצמי שאני חייבת לשרוד כדי לספר.
זה היה.
על הצמיחה שלי.
וכבר מאותם רגעים אמרתי, אני חייבת לספר.
כי גם אם אני לא אהיה כאן, אני חייבת לספר ובאמת התחלתי עם משהו כמו 4 שעות לתוך האירוע, שכל הזמן מבטיחים לנו שהנה הצבא בדרך, והנה הצבא כבר פה.
הרי קיבלנו מלא הודעות שהצבא בתוך בארי כאילו היינו בטוחים שזה כבר קורה.
לא האמנו.
אני לא חושבת שאף אחד עבד עלינו.
בזדון, אבל בשורה התחתונה לא היה צבא בבארי.
גם כשאמרו לנו שיש צבא בברי ואתה יודע כאילו נתתי 4 שעות של הזדמנות שזה המון זמן.
עד שפשוט התחלתי באופן קבוע כמעט אחת לשעה, פשוט לכתוב פוסטים בפייסבוק, שני משפטים בדיוק, כל פוסט שחצי ממנו קורא לעזרה וחצי ממנו משפט אחד קורה לעזרה ומשפט אחד מתאר את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים.
ולימים זה חלק מהסיפור.
כאילו מה זה זה חלק מהסיפור גם ביקשו לתעד את הפיד שלי לארכיון הלאומי כחלק מהנרטיב וכולי.
זה חלק מאוד מאוד משמעותי, זאת אומרת ההבנה הזאתי שאני חייבת מה שנקרא עוד שאני בתוך האירוע כבר להיות במקום הזה.
זה יכול מאוד להיות.
אתה יודע מה?
הנה, עכשיו אני תוך כדי נופלת לי עוד תובנה.
שכבר לקחתי את התפקיד, זאת אומרת כבר כבר גם לא יכולתי להיכשל, לא יכולתי גם לא לבוא ואחר כך לדבר על זה.
כי כי כבר התחלתי כבר התחלתי להיות בתנועה.
זה גם הייתה.
מספר את מתכוונת.
כן, שהתחלתי כבר לספר מתוך מתוך הממד עוד לפני שהבית עלה באש בכלל.
כאילו כבר הייתי בתפקיד, לא סיימתי את התפקיד שלי, זה דברים פעם ראשונה שאני מבינה כאילו עולים לי תוך כדי שאנחנו מדברים שפתאום כאילו אני מבינה.
התפקיד שלי לא נגמר כאן.
מאז השבעה באוקטובר, אני מגדירה את עצמי בצמיחה.
אוקיי, אני, אני לא בפוסט טראומה אני, אני, כמו שאתה רואה, אני יש לי עליות בירידות.
יש?
גם פוסט טראומה.
אוקיי, אז זה בדיוק הנקודה.
זאת אומרת, אחרי שאתה בעצם בזמן שאתה עובר אירוע מטלטל.
נקרא לו אירוע טראומטי, למרות שאני אני פשוט המילה הזאתי היא מעצבנת אותי כי ככל שמשתמשים בה יותר אז נותנים לה גם יותר לגיטימציה.
וזה לא שאני כאילו בן אדם קשוח או זה אני פשוט חושבת שהמילים בורעות את המציאות שלנו ונהיה מין שיח כזה, שכל האנשים פה בטראומה ושאנחנו מדינה פוסט טראומטית וזה נכון שאנחנו כל הזמן עוברים אירועי חיים מטלטלים, זה נכון, ולכן אני מעדיפה גם לקרוא לזה ככה.
אבל הנתונים היבשים מדברים על זה שבין 50 לשבעים אחוז מהאנשים שחוו טראומה סלאש אירוע חיים מטלטל, צמחו ממנו ולא הפכו להיות פוסט טראומטיים וזה מחזיר אותנו עוד פעם לאס.
אתה תפסת את עצמך ואיזה תפקיד היה לך בתוך האירוע?
אם אני הקורבן וזה לא באשמתך, גם כשאתה כאילו מגדרת את עצמך ככה.
זה לא באשמתך, אין פה שום אשמה, זה הסל הזה שאתה מגיע.
כל מה שאני אקרא ניסיון.
שלך והחוויות שכבר עברת בחיים שלך, והכלים המנטליים, הרגשיים התודעתיים הפנימיים שיש לך זה זה לא שעכשיו אני אחליט שאני מגיעה לאירוע הבא עם חוסן.
ממש כאב לי על שורד שבי אחד שראיתי שהוא חזר שבר כלי שבר כלי נגיד תיקח באמת את אלי שרעבי או תיקח את אוהד בן עמי כי אני מכירה אותם אישית אז אני כאילו יכולה להגיד שאתה רואה כאילו כל אחד חזר עם עם החוסן שלו בנקודה שבה הוא אבל והם עברו ואני בטוחה שלא קל להם בלשון המעטה.
אבל הם חזרו עם איזה שהיא מטרה.
איזה שהוא חוסםן הם לא נראים לך שבורים.
יכול להיות מאוד שעוברים עליהם רגעים מאוד מאוד קשים אבל היה ספרי אחד שלא ולפני שאפילו הבנתי מה היה שמה אני אני.
אמרתי לעצמי, ככל הנראה הבן אדם תפס את עצמו כקורבן של הנסיבות.
ואני לא יודעת מה היה לפני, מה היה אחרי מה היה תוך כדי ואז הבנתי מתוך כתבה שראיתי איתו שזה באמת היה עכשיו.
הוא לא אשם זה לא באשמתו.
קצת מסתייג מהקביעה הזאת.
אני לא בטוח שאנחנו יודעים עד כדי כך לנתח ולהגיד מה גרם לכל אחד כן להישבר או לא להישבר.
לא בדקנו עם כל אחד בנפרד, ואנחנו יכולים להגיד שאם הוא חזר פגוע זה אומר שהוא תפס את עצמו כקורבן.
זה קצת אפילו השאלה אם תפס את עצמך בסוף כקורבן או לא, אלא את יודעת בסוף על כל אחד מהם עברו דברים אחרים.
לא בדיוק אותם דברים.
אנחנו לא יודעים מה הנקודה שהבנאדם החסון ביותר ברגעים מסוימים יכול להישבר.
זה חידה זאת חידה של מה גורם לנפשות מסוימות להגיב ככה או אחרת?
כמו שאנחנו יודעים שחלק מגיבים ככה כעבור שנה.
מגיבים אחרת אחרי 10 שנים, זאת אומרת, אני לא חושב שגם מדע הפסיכולוגיה, אם יש כזה מדע, אני לא חושב שבאמת יודעים עד כדי כך לנתח את נפש האדם.
אגב, הייתה לי פגישה עם דמות ככה מאוד מוכרת ובכירה בעולמות מיצוי הזכויות והיא אמרה לי את הדבר הבא היא אמרה לי שתדעי לך.
שחשוב מאוד שבן אדם שעבר טראומה אירוע חיים מטלזל לא משנה מה יהיה מוכר בביטוח לאומי גם אם כרגע הכל נראה בסדר, אפילו שיהיה לו אפס אחוזי נכות אם זה.
כי את לא יודעת מתי יצוצו דברים והיא אומרת מירי, היו מקרים שאחרי 15, 30 שנה פתאום משהו צץ עכשיו.
אם מעולם לא פנית לביטוי ועכשיו אין לך כושר עבודה או מאיזה שהיא סיבה.
אתה יודע מה שנקרא אניווי תמיד יודען יירעון אבל אבל פה.
פעם שניה שהמדינה גם בוגדת, בכלל לא מספיק לא הציל אותך אחר כך גם מתנערים וכאלה סיפורים אנחנו שומעים הרבה נכון של ניצולים ושורדים.
עכשיו יש שורדים שעושים גיוס המונים בשביל להתמודד עם כאילו זה מדהים.
מדהים.
המדינה נותנת, פשוט הבייס, הוא מאוד מאוד נמוך, זאת אומרת בית שלי שנשרף.
כמה מקסימום שאתה חושב שבן אדם יכול לקבל שכל החיים שלו מה שנקרא כל הרכוש שהיה לו, חוץ ממה שבבנק כרגע לפחות כל הרכוש שהיה לו, כל הכל, תכשיטים, מוצרי, איזה טכנולוגיה, כל ה בכמה מה שנקרא דינמיקה מקמטת, תכולת בית של 5, 5 נפשות, זרוק מספר.
ואני יודע שהתשובה תרגיז אותי עוד לפני ששמעתי אותה.
אני זוכר את סמוטריץ שחילק 500 ש"ח לכל מי שהבית שלו נפגע מטיל.
מבוגרים אם גרו מבוגרים בבית אז כל מבוגר בעצם החיים שלו מסתכמים ב-45 1000 ש"ח.
וכל ילד תחזיק חזק בסביבות או 6000 או 8000 ש"ח אתה מבין.
אבל ככה מקמטים את החיים שלך.
זה לא יודע שבביטוח ככל שהילד צעיר יותר חייב שווים פחות.
במס רכוש ילד זה ילד זאת אומרת לא משנה בן כמה הוא זה או 6000 או 8000 ש"ח נראה לי 6000 לא, זה מגוחך עזוב.
תגיד לי, אני הפרעתי לך לספר כל מיני סיפורים?
אני זוכר שגם תוך כדי האירוע של השבעה באוקטובר, היה המשך הסיפור אצל השכנים שלכם שרצית לספר.
באמת אמרתי שבאמת באותו יום ניצבנו בפני המוות הרבה פעמים.
בעצם כשהיינו בממד של השכנים ירו על חלון הממד.
המזל הגדול היה זה שאלף כולנו התכופפנו וכולי אבל שבאמת זה לא חדר את החלון.
ובאמת.
היה לנו מזל מאוד מאוד גדול ואחר כך כבר בפינוי.
בסביבות השעה 8 בערב שהיינו באוטובוס הפינוי על כביש 2 3 2 חיכו בעצם שתי חוליות של מחבלים משני צידי הכביש, משהו כמו קילומטר וחצי, שניים אחרי בארי בין בארי.
לאלומים ופשוט יורו משני הצדדים על האוטובוס וגם שמה היה לנו מזל מאוד מאוד גדול.
כולנו התכופפנו על הרצפה, אף אחד לא נפגע.
וגם האוטובוס הצליח להמשיך לנסוע כמובן בסוף אחרי 3 ממשהו שעוד הגיע לתל אביב, אבל הייתה גם הרבה תושייה באירוע, אבל גם הרבה מאוד מזל וחייב לציין את זה שלא הכל באמת היה בשליטתנו זה.
כבר ראיתם?
הנה אנחנו ניצלים אנחנו על אוטובוס פינוי וזה עדיין לא הסוף.
כן זה זה מאוד מתחבר לתחושה שהייתה אתה יודע כאילו נכנסנו לאוטובוס, וכבר אמרנו רגע, נניח את הראש וננשום.
ואני אשתה איזה משהו בשניה כאילו אפשר באמת לשים את הדברים מאחור.
אבל רגע שניה, אולי נעצום עיניים ואפילו לא להתחיל ממש לעכל את מה שהיה אבל באמת שניה לנשום רגע כמו שצריך.
כי גם בשטח הכינוס עדיין היינו בחוץ והיה צבע אדום כשהיינו בחוץ ולא היה לאן ללכת ולמזלנו עלינו לא ירו בשטח כינוס אבל היו גם כאלה שירו עליהם בשטח הכינוס.
וזה באמת היה תחושה כזאת של רגע.
הנה, הנה זה רגע כמעט תכף מאחורינו.
ואז באמת קרה מה שקרה, ואתה יודע זה זה פיל המון אסימונים כאילו שאין אובר טילט אובר ולצערנו זה באמת עד היום בעצם סוג שלא נגמר.
לא סוג של זאת אומרת העובדה שלא כולם חזרו עדיין מהשבי ושעדיין קורה מה שקורה בעזה כמעט שנתיים לאחור, והאירוע עוד לא נגמר לצערנו המאוד מאוד גדול.
זה היה יוצא דופן.
שמארח אנשים מיוחדים שלא הולכים בתלם שחושבים אחרת ופועלים וחיים בדרך שונה מהשאר.
אם אתם מכירים אנשים כאלה, או אם אתם כאלה בעצמכם, צרו איתי קשר.
להתראות.